היא לא דומה

מיסיונרי. מסתבר שגם דומים מסוכנים מעדיפים לפעמים מיסיונרי.


אחרי הקשירות וההצלפות, היללות והתחנונים, לפעמים הם מעדיפים לשחרר אותך, להפוך אותך על הישבן הסגול והדואב שלך ולזיין לך את הצורה דווקא בזיון מיסיונרי.

ברגעים האלה איתו, כל מה שהראש שלי תפוס בו זה שעוד מעט הזין המפואר הזה יחדור אותי עד הלב בדיוק בזויות הנכונות שיגרמו לי לבכות יותר מכל שוט.

זו גם הזדמנות נהדרת לנסות לכלות את הרעב שבלגעת בו. בשיער הנהדר הזה שלו, בקו הלסת, בכתפיים. להחליק יד על הגב כשהגוף נצמד ככל שהוא יכול מתחת. החופש הזה להרגיש את הטקסטורה של העור, החום של הגוף.

אבל לו היו כנראה תכנונים אחרים, כי הוא קם ושיחק קצת עם החבלים, ועכשיו הידיים שלי היו קשורות שוב..

הוא מעלי, אני מריחה את הריח שלו, מתבוננת בו כדי לזכור טוב טוב אחר כך, אבל לא יכולה לגעת בו.

הוא נוגע בי:
הוא מזיז את השיער לאחור, מקבע את הראש שלי בהטיה קלה בין הידיים שלו, כך שהעיניים שלי מול העיניים שלו. החדירה היא איטית ומרומזת, הזקפה שלו מלטפת את הרטיבות שלי ונסוגה ("מה יהיה עם כל הרטיבות הזו, תגידי")

הגוף שלי מבקש אותו, הוא מנסה לנוע על הציר על מנת לקבל קצת יותר מרמז.

- "לא לזוז."


אני לא זזה, החדירות מתגברות. הנסיונות להזיז את הראש נכשלים. כפות הידיים שלו מקבעות את הראש בדיוק בזוית הנכונה. העיניים שלי מול העיניים שלו, שלא נעצמות לרגע, שבוחנות בלי הפסקה. אין קשר למקצב או לחוזק: המתבונן שם לא מוכן לוותר. העיניים שלי פקוחות, אני מכירה כבר את הצורך שלו לראות.

הקצב מתגבר, אני מתערפלת. קשה לי. אני יודעת שאני מייללת כבר קולות מסוגים שונים שהוא יחקה אחר כך. ("את רוצה שאני אחקה את איך שאת נשמעת כשאני מזיין אותך? למה לא? יש לך שם קולות של חיה. של כל מיני חיות. את לא רוצה?")

זה לא גורם לי להפסיק ליילל, זה רק גורם לי להתבייש בחוסר השליטה שלי.

- "עיניים."

סגרתי את העיניים. אני פוקחת שוב. אני יודעת כבר מה קורה כשלא פוקחים. ("אני אפסיק.")

אני גם יודעת מה קורה כשכן פוקחים בשלב הזה.. החשיפה הזו של הצורך, של החולשה..

הוא מתבונן, הזין שלו נע בקצב קבוע, לוקח אותי קרוב לגמירה. אני לא מחזיקה מעמד –
אני מנסה לכופף את הראש כנגד הכתף שלו, ולהתחיל למנות את המכות האחרונות לפני הגמירה.
היללות נשמעות עכשיו כמו בכי.


- "עיניים."


המבט שלו, עדיין כל כך מרוכז. אני תוהה עד כמה הוא נהנה גופנית מהמצב, ואיך זה שהוא לא מאבד שליטה..

זה כבר שלב התחנונים. אי אפשר לגמור בעיניים פקוחות, או לפחות קשה עד מאוד.

הנסיגות הקטנות על גבול הגמירה מערפלות כל כך, ואני יודעת עכשיו שאני נוהמת,מייללת, משדלת, בוכה, מאיימת. אני יודעת שעכשיו העיניים שלי מתערפלות ומתגלגלות על מנת למצוא להן שניית ריכוז אחת.

- "עיניים."

עכשיו הוא משנה במעט את הזוית, למקום ההוא שמוציא אותי לחלוטין משליטה. המקום ההוא שמגיב בזרמי נוזל בכל לחיצה. אני הולכת עם זה קדימה, והוא הולך עם זה אחורה: מאט את הקצב, את החוזק. זה נורא, אבל הברירה היחידה זה להגיע עד אליו ולהצמד לקצב החדש.
בשלב הזה קורעת מחשבה את התחושות: זה בכלל סוג של סבל, לא?
המשחק הזה שהוא משחק, גורם לי לסבל.
כל הגוף כבר רועד.

אבל עכשיו הוא מסובב את הפנים שלי אל הצד, ומניח עליהן כף יד גדולה וחזקה, אני עוצמת עיניים וכל כך אוהבת אותו כשהוא מאיץ את הקצב...


עכשיו אפשר להתחיל.