היא לא דומה

הלב שלי נחמץ כשאני מבינה שאיכזבתי אותו. אני עוד מנסה להלחם. טיעון אחרי טיעון נסתר שם, ואני מאגפת ימינה ושמאלה, מפשיטה טיעונים ישנים מכסותם, מחדדת את חיטוביהם, מאפרת אותם שונה ומציגה אותם בכסותם החדשה.

איני יכולה לו. תחושת החמיצות הזו שפושה בי מול הקול המדוד והכל כך נחשק שלו שהולך ומתנכר אלי.

והשפה המשפטית הזו. הפטיש המטורף הזה לדון דבר דבר על אופניו, לפרק אותו לפרקים ולפרקי פרקים, עד שכל נים מוכח שם.

אני טוענת לזכויות המעוגנות בחוקי יסוד, אחר כך אני מכחישה קשרים סיבתיים, אני מתנגדת למבחני תום לב שהוא מעלה, מבטלת שוב ושוב הסכמות על מרחב האחריות שלי, ואיני יכולה לו.

בשקט הזה שלו הוא מאגף את איגופי פעם אחר פעם, וסותר כל טענה. סותר ומתרחק, ואיני יכולה להפסיק.

האינסטינקט הזה שמכריח אותי להלחם בכל מצב ובכל זמן עד לתוצאה המיוחלת, מאבד את כוחו כאן. כאן, במקומות שצריך לחדול.

ברור לי שלא רציתי לאכזב אותו, בטח לא לפגוע בו. זה הגבול האדום שלי בשיחה, וכשהוא מגיע לשם אני נזעקת כמעט. אולי, לכל היותר עבירת רשלנות. לכל היותר, לא לכל הפחות כפי שהוא יגיד.

בשלב הטיעונים לעונש אני כבר רטובה כולי. הכמיהה אליו פושה בי. הרטיבות מאיימת לזלוג אל הכסא תחתי. אני כל כך אוהבת אותו ברגעים האלה, וכל כך חסרה אותו ואת הסליחה שלו. המחשבה שישנה אפשרות ש"עונש" ינקה את ה"חטא", יש בה משהו מרגיע כל כך וחדש כל כך..

הוא קורא כמעט את המחשבות שלי כשהוא אומר שהוא לא בטוח בכלל. בכלל לא בטוח שהוא יכול לאפשר סליחה על כזה דבר. שלא בטוח שאפשר להנקות מהמעשה שעשיתי.

עכשיו אני מבוהלת קצת, והאינסטינקט מנסה לייצר התנגדות. לפתוח את הכל מחדש. על מה הסכמתי? מה בעצם עשיתי? אני באמת יכולה לאבד אותו בגלל זה? לאבד חלק ממנו? לאבד את האמון שלו בי?
ומה ישאר לנו שם ללא האמון הזה?

אני רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, אני רוצה לשנות נושא, אני שוקלת ביני וביני אם הייתי מסכימה לקצר קל בזכרון שלו בתמורה לשכחה, ומחליטה שלא.

עכשיו אני בעיקר שותקת והוא שואל. זה זורק אותי לזמנים אחרים, ואני נאלמת שם. אני מרגישה את כף היד שלו מתהדקת על הצואר שלי עם כל השאלות האלה, והאחיזה הזו מרפה את ההתנגדות שלי.

משהו בי כל כך גאה שהוא לא מוותר לי, שהוא יכול לי, שהוא מכניע אותי. אני יודעת שככה הוא רואה אותי. ממש רואה אותי.

זה הופך אותי כל כך מגורה וכל כך אוהבת, למרות הסיטואציה. למרות הכאב. אני כל כך זקוקה לו קרוב עכשיו, הכי קרוב, הכי בתוכי.

אני אומרת בשקט שאני רטובה מאוד.

הוא שואל למה הנתון הזה חשוב. אני מגמגמת משהו. איך אני יכולה להסביר את זה בסיטואציה הקשה הזו? אני אומרת שנראה לי שהוא צריך לדעת מהי ההשפעה שלו עלי, אבל זה לא מספק אותו – זה סעיף סל, זוהי תשובה כללית. למה אני חושבת שדווקא הנתון הזה משמעותי עכשיו.

אני כמובן יודעת למה. אני רק לא יכולה לענות.

אני שותקת. בתוך הקול המנוכר שלו אני מדמיינת את היד מתהדקת עוד יותר ואיך הוא חודר אותי מנוכר מאוד, מדוד מאוד.

החטא (ועוד לא) עונשו.
אם כבר גיהנום, אז כזה.