היא לא דומה

אני מעתיקה לכאן תגובה שכתבתי לאנדרפוט בפוסט:
על חשיבותה של האישה הזרה, הלא מוכרת
בשינויים קלים.

הלינק - http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=24099


אנדרפוט כותב בין היתר:
"השפיות הנפשית והחלום הבורגני שולחים אותנו פעם אחר פעם אל הזוגיות ומערכת היחסים.
אי השפיות הנפשית והחלום הרטוב מבקשים מאתנו דווקא משחקים מיניים עם נשים בלתי מוכרות, חדשות, מרגשות עד כאב.
חברה, בת זוג, אהובה, אישה - כל אלו שמות שונים של קשרים עם אופי אינטימי. הם לרוב ארוכי טווח ולא רגעיים, גלויים, מלאים בחיבה ואכפתיות וגם הרבה מריבות קטנות ומציקות (אך חיוניות).
עם כל אהבתנו לאישה אותה אנו אוהבים, ישנם דברים שהיא תתקשה לספק לנו משום שהיא אוהבת אותנו ואכפת לה מאתנו. "

מדובר בשאלה שעולה לדעתי בכל קשר זוגי. ממילא אותו מאזו קיים אצל כולנו במינונים משתנים, ולא רק בין חברי הכלוב הכבודים. מדובר בשאלה שאני שואלת גם את עצמי - כמה יכול קשר אמיתי, עמוק ואוהב לאפשר ריגוש מתמיד, בצד ההכלה שכה חשובה לכולנו.

וכך כתבתי שם -

"מעניין מה שכתבת, אנדרפוט -

אתה אומר שאישה שמייצרת רגשות כלפיך, כבר לא יכולה לאפשר לך את המקום הנמוך וכה טוטאלי של הפנטזיה.

אתה בעצם טוען שכשמתגלה האנושיות שלה, היא כבר לא יכולה להיות "קריקטורה של מלכה" לתוכה אתה יכול ליצוק את התוכן המתבקש עד שזה מאפשר פנטזיה בעלת השפעה חריפה ויוצאת דופן.

עוד אתה אומר שהיית שמח לו ניתן היה לשלב בין קשר אמיתי חם ורגשי, ובין האפשרות לחוות את הפנטזיה בחריפות הנדרשת.

אני אציע נקודת מבט נוספת - אתה עצמך לא יכול לחוות את חריפות הפנטזיה מול אישה שאינה קריקטורה שיכולה להכיל את הצורך שלך. זאת, ללא קשר לרצונה או יכולותיה.

חוויות מזוכיסטיות חריפות יכולות לבוא לידי ביטוי בעיקר כשלך אין חיבור רגשי. הבעיה אינה רק שלאישה שאיתך יש רגשות כלפיך, שהיא חמה ואוהבת אותך, אלא זה שאתה עצמך תופס אותה כאישה רבת רבדים, ולא "דמות שטוחה".

ברגע שהיא הופכת לאישה מרובדת, קשה יותר להחפיץ אותה.

נראה לי שלמעשה, ובניגוד למה שמורטישיה משוועת אליו, גם נשלטים בעצם מחפיצים נשים למטרותיהם, ולא רק שולטים.

הרצון להיות לרגלי "מלכה", מדויק בעצם ההגדרה שלו( ותסלחנה לי המלכות, הנסיכות, הגבירות, הפיות וה"שולטות"):

מלכות (אם לא נחשיב את המלכה האם ועוד כמה קיקיוניות יותר) יש רק באגדות.

מדובר בארכיטיפ, בקריקטורה לתוכה ניתן ליצוק תוכן, בסמל לאישה רבת הכוח: המשפילה ומרימה, מסרסת ומזקירה, רבת חסד ובעלת חרון אף. זו המשייכת ובועטת. בקיצור, דמות על/אל אנושית ההולכת ומשתנה בהתאם לנשלט וצרכיו.

כדי לחוות את הפנטזיה, צריך לחיות בארץ הפלאות כנראה : )

מה שאני אומרת זה, שהנשלט הוא זה שלא יכול לאפשר לעצמו להגיע לריגוש שיא מבת זוגו, ולא משום שבת זוגו אוהבת אותו, חמה אליו ורגישה כלפיו.

הבעיה היא פשוטה: איך נשלט יכול להתגרות, לייצר פנטזיות, לחוש ריגוש מיני חריף, מול אישה שהוא השיג אותה..
כלל גדול הוא שאישה שאינה רוצה בו נחשבת לנחשקת יותר, ביצ'ית יותר ונחשבת יותר..

הבעיה הזו במינונים משתנים קיימת בכל זוגיות, ומתאימה לגברים ונשים גם יחד.

נשלטים, מעצם היות הפנטזיות שלהם "תקועות" בדר"כ במצב מנטלי צעיר מאוד ולא מפותח, נדרשים לבעיה זו יותר.

איך והאם ניתן לכונן מערכת אמיתית ובוגרת במצב דברים כזה?
אני רוצה להאמין שזה אפשרי.

אני רוצה להאמין כי ניתן לאפשר "מרחב בועה" כזה שבהתקיים התנאים הדרושים הוא הופך לארץ הפלאות של בני הזוג.

אני רוצה להאמין כי "יצירת בועה" על מנת לספק צרכים אלה מחזיקה מעמד לאורך זמן.
במצב כזה ניתן להסתכל על הדברים באופן בוגר מחוץ ל"מרחב הבועה", להכיר בכך שמדובר באנשים בוגרים, שווים ושאינם מושלמים מחד, שמצליחים לייצר מאידך, תוך אינטימיות מתפתחת וחשיפה מתמידה "מרחב בועה" מרגש מאוד, למילוי הצרכים היחודיים להם.

נדמה לי שאין משהו מרגש יותר מחשיפת הצרכים האלה מול אדם אהוב,
ועוד נדמה לי שהדבר מפצה עשרות מונים על הפלסטיקה בשדמות "מצויירת" שאין לה ולא כלום עם הפנטזיה שנבנית עליה.

ועוד נדמה לי שישנו האיזון הבדס"מי המובנה ששומר על המתח, בבחינת -

"אני ארים אותך, ואני אפיל אותך. אני אקרב אותך וארחיק אותך.
אני אוהב אותך ואשנא אותך, אעריך אותך ואבוז לך.
בכל מקום כזה תקבלי אותי הכי.
אני אמתח את הקצוות עד שבקושי תוכלי להכיל את האושר, ואת הכאב."

נדמה לי שבמתח בין קצוות מהסוג הזה שוכן ומתאפשר הבדס"ם.




ולסיום - נראה שיום אחד צריך להחליט אם רוצים להתבגר, על כל המינוסים והפלוסים של העניין, או להמשיך לחיות בעולם דמיוני, עם חברים דמיוניים, או לחילופין - מלכות דמיוניות/עבדים דמיוניים : )) "


השאלה היא כרגיל - איך מתבגרים, והאם שווה להתבגר בעניין הזה?

איך מבינים שהאושר יכול להיות משהו שלא רודפים אחריו כל הזמן, אלא משהו שיכול להיות כאן ועכשיו.
האם התשלום שווה?

השאלה הזו תמיד מזכירה לי איזו התחלה של שיר של משורר/ת עלום/ה -

"איך מתאווה נפשי כהלך היגע
לשים קץ לנדודיה בתוך חדרי ליבך.
איך חיבוקה של הבדידות שלי כה נאמנה
רופסת אל מול הבטחה שבחיוכך."


אבל, יכול להיות שהאופציה עצמה מייצרת ערך מוסף שלא ניתן לאמוד אותו?

ובכלל, מה זו אהבה, ממה היא מורכבת, מה אפשר לקבל ממנה, מה היא לוקחת ממך?