היא לא דומה

ממתי אני מספידה אנשים שמתו?
אני אף פעם לא מספידה מי שמת.

בטח לא את דודו.

אני לא צריכה לדבר על המוות הטראגי שלו, אלא כסיום קרשנדו לחיים בכל הכוח.

פעם רציתי לכתוב לך מכתב, דודו, ולהסביר לך שאני כל כך מבינה את הבדידות הנוראה הזו של אדם כמוך.
הבדידות המובנית אצל אותם אנשים שהם שולי הפעמון.
תמיד ילכו זרים ובודדים, גם אם כולם ינהו אחריהם.
לעולם ישארו חייזרים בעולם של אנשי קופים שמגבלתם היחידה היא הגבולות הצרים בהם הם תוחמים את מוחם.

פעם מישהו שאל אותי מה זו אהבה, מה זו באמת אהבה בעיני,
ו
אמרתי:
אתה יודע, אני מסתובבת לבד באיזורים נרחבים כל כך ושוממים מאדם.
המקומות האלה הם כמו ג'ונג'ל עד כזה שרגל אדם לא דרכה בהם.
המקומות האלה במוח וברגש, שאף אחד לא יכול לצעוד איתך שם, הם המקומות בהם אתה מבין כי מן הבדידות באת,
ואליה תחזור.

ואז, אתה מבין, מגיע מישהו, ואתה מדבר איתו, והוא מכיר את המקומות האלה...
אתה נאחז בו בתקווה גדולה, ובודק שוב ושוב.
הוא באמת מכיר.
אלה הרגעים האלה בהן נקרעת הבדידות ומתוכה בוקעת אהבה.
אתה לא לבד, יש עוד נפש במרחב האינסופי הזה....

אתה מבין דודו, אז רציתי להסביר לך שאנשים כאלה, טועים לחשוב כי ניתן למלא את המרחבים באהבתם של הרבה אנשים.
הם טועים לחשוב שקצת מהרבה אנשים, יכול למלא את החוסר. את הבדידות.

רציתי להסביר לך שזה לא מתמלא ככה, כי העניין הוא לא כמות, אלא המרחק שמישהו יכול להגיע פנימה..
שכולם ממילא נעצרים בפאתי היער, ואליו אינם יכולים להכנס...

שאתה מחפש הפוך, לא נכון.

אבל אחר כך חשבתי לעצמי שמי אני שאנסה להסביר לאדם כמוך מה הוא צריך,
ואולי מה שאני מספרת לך זה רק מה שאני צריכה בשבילי..

אני כותבת כאן לאדם שחי את החיים בכל הכוח, ובשיא האמונה שאפשר להשיג הכל.
איש שחי חסר רק בגלל שהוא הרבה יותר.

שהעולם הזה, זה מצחיק איך הכל בו הפוך על הפוך...


*****

כולם אהבו את דודו כי אי אפשר היה שלא.
גם אלה שקינאו בו, זה בדיוק כי הם אלה שהבינו למה מגיע לו שיאהבו אותו כל כך.
איש חכם דודו, חכם וטוב לב ומלא אהבה כמו ילד לפני שנזנח בפעם הראשונה.
איש חכם דודו, כי הוא לא נתן לילד הזה למות.
וכן, כרגיל, הילד הזה הוא (תמיד) אני.

******
ואחר כך הפרסומים בעיתון שגרמו לכולם תדהמה.
אני דווקא הבנתי מה קרה.
זה כמו אשה מאוהבת שנתנה את כולה בלי חשבון, ולפתע נבגדה.
הכעס הזה, הטינה, התסכול והבושה.
ההחלטה הזו לנתץ את העולם ולהתחיל מהתחלה.

במקום הזה, הרי אפילו אלוהים שגה..

כתבתי אז בטוקבק שנחסם, כשמכולם עליו העליהום השתולל -
כתבתי -
אין גזרה שווה. לא באמת.
ככל שהאנרגיה גדלה, כך הטוב והנזק שלה.
כתבתי שהמתחסדים, ממש אותם אלה שהתחממו לאורה של המדורה,
זעקו שוד ושבר כשהיא התלקחה.


אני לא יודעת דודו, אם זה היה עוזר.
זה בטח לא.
אבל בכל זאת חבל לי המכתב ההוא שלי,
המכתב אליך, ההוא שלא נשלח..

והיום בבוקר קראתי שהצלחת לתלות את עצמך ולמות. ודמעתי.
ידעתי שזו הדרך הנכונה לסיים את החיים האלה שלך.

הרי אף אחד לא יבין, ולשנות את העולם אפילו אלוהים ניסה, ואחרי המבול שוב הכל הפך לסדום ועמורה.
כי נפש האדם אכן מוגבלת מיסודה, ומבטו של אדם ממילא מגיע רק עד קו ההתחלה.

ידעת שלא תוכל להסביר בעולם של משחק מתחסד את המתמטיקה העדינה של הפגיעה.
ידעת שלקחת את החירות למתוח את החיים ככל שיכולת,
ולקפוץ אל החופש בשניה הנכונה.



אני כותבת את זה לך דודו,
אבל זה כמובן לעצמי.
אנחנו הרי יודעים איך זה עובד, נכון?
כולנו מראה על מראה.


אני מאחלת לעצמי, בדיוק כמוך, לעשות בכל הכוח,
למתוח כל פינה אל הקצה. בכל הכוח.
אני מאחלת לעצמי לקחת את החירות לחיות, ואת החירות למות.

ממילא כולנו נמות.
ממילא מה שחשוב בחיים האלה זה הטיימינג 😄


***

אני כותבת את זה לדודו,
אבל הוא רק המגבת.
אני כותבת את זה לך. תמיד לך.

המכתב שלא שלחתי,
אולי אני אשלח לך.

כאמור, אין הרבה סיכויים,
ויכול להיות שמי אני שאסביר לך.
שאולי מה שכתבתי לו ולך,
זה מה שאני צריכה.

***
ויקרא שמשון אל-יהוה ויאמר; אדני יהוה זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים, ואנקמה נקם-אחת משתי עיני מפלשתים: 29 וילפת שמשון את-שני עמודי התוך, אשר הבית נכון עליהם, ויסמך עליהם; אחד בימינו ואחד בשמאלו: 30 ויאמר שמשון, תמות נפשי עם-פלשתים, ויט בכח, ויפל הבית על-הסרנים, ועל-כל-העם אשר-בו.


יהי זכרך ברוך
}{