דברים שסיפרו לי החיות

או אולי סופו של תהליך?
כמה פעמים ניסיתי לברר פה מאנשים מאיפה מגיע הצורך הזה שלהם, לשלוט, להישלט, להשפיל, להיות מושפל, להכאיב, וכיוצא בזה.
לא קיבלתי הרבה מענה. אני מניחה שזו שאלה אישית מאוד ולא הרבה ירצו לחלוק את התשובה, מה גם שזו שאלה מסובכת, לא תמיד אנחנו יודעים את הסיבות לדברים. וגם לא את כולם זה מעניין. יש כאלה שחושבים שהם נולדו ככה, וכנראה זה נכון לגביהם. ויש כאלה שזה נבנה אצלהם באישיות, במהלך התרחשות חייהם.
לי חשוב לברר את הסיבות לעצמי. אני מנסה לענות על רוב השאלות שאני שואלת. ועל חלק מהם, אני מצליחה. אז למה רציתי שישפילו אותי? למה גירה אותי לסגוד ולהעריץ?
התשובה הייתה קשה. לקח לי הרבה זמן להתמודד איתה. להבין שהיא נכונה.
נדמה לי שכתבתי אותה בבלוג הראשון שלי.
הצורך הזה, אצלי. ורק על עצמי לספר ידעתי. בא מתוך נפש פצועה, אגו לא מאוזן והכי חשוב, הכאה על חטא שלא חטאתי.
לפני כמה חודשים ניפגשתי עם החיות שלי. זה היה שלב נוסף בהבנה שלי את עצמי, בריפוי ובהתקדמות. גם נשמתי. והפעם ברצינות.
ועכשיו, אחרי תקופה, אני מוצאת את עצמי רואה מול עיני את מה שתמיד כל כך גירה אותי בפנטזיות. והנה, זה לא מזיז לי את קצה הדגדגן, הכל נראה לי זר, לא שייך לי. כאילו הפנטזיות האלו מעולם לא היו לחם חוקי.
והנה, לפתע אני כבר לא מרגישה אשמה. ואז מתחבר לי הכל. מעולם לא הרגתי אדם. לא חטאתי את אותו החטא שכה רציתי בזמנו לשלם עליו.
אני לא צריכה יותר להיענש. אין על מה.
ולפתע, אני סומכת על עצמי מספיק בשביל להחליט הכל בשבילי. לפתע אני לא מסוגלת להעריץ אף אדם. פתאום גם ההתנשאות שלי הפכה להיות שונה מאוד.
אנשים אומרים לי פה שאני לא שלמה עם היותי נשלטת. ואני תוהה אם בכלל הייתי אי פעם נשלטת באמת. אם באמת זה המקום שלי. ולא מיהרתי להכניס את עצמי תחת הגרה כדי להפיג את הכאב.
אני לא בטוחה עכשיו שאני מסוגלת להיכנע, ואני בטוחה שאני מאושרת יותר מפעם.
אז מה זה אומר על המוקם שלי כאן?