דברים שסיפרו לי החיות

פעם, כשהייתי בת שמונה, או תשע או עשר (אני חייבת לעשות מסע כדי לרפא את הזיכרון שלי... אולי לנשום לזה...) לא הייתי מצליחה להירדם בלי לדמיין את עצמי בסיטואציות למיניהן, בדימיוני הייתה הכיתה שלי נהפכת למרתף עינויים משוכלל, עם כלובים, ואזיקים, שוטים דווקא לא היו... ומלכת הכיתה היפה היתה באה ומענישה אותי, ומשפילה אותי.
אחר כך, כשגדלתי קצת, לא יכולתי להירדם בלי לדמיין שאני לרגליו של א. לא הייתי מקשטת בתפאורה ובאביזרים, רק להיות לרגליו, זה הספיק לי כדי להירדם.
אחר כך דמיינתי את נ. היא תמיד באה עם שוט ולבושה בבגדי עור סקסיים, היא גם הייתה לובשת אותם במציאות.
הייתי מדמיינת שני לא ממש קיימת, שכל ההוויה שלי מתמצת בהערצה של אותה מלכה מבית ספר יסודי, או א. או נ. הייתי נרדמת מתוך הזיות שמשכיחות אותי. לא, לא הייתי מתחרמנת מזה, לא תמיד. לפעמים זה פשוט היה עושה לי שקט בראש.

בתקופה האחרונה קשה לי להירדם, כשאני בבית שלי אני נרדמת מצויין וישנה טוב, אבל כשאני בדירה אני מתעוררת בבהלה מכל צפצוף ומאוד קשה לי להירדם. ושמתי לב שאני כבר לא נאחזת באותן פנטזיות שהיו לי פעם. לפעמים אני מנסה את זה, מתוך יאוש, כי באמת מאוחר, וזה מתחיל לשעמ אוי נורא, אז אני עוברת הלאה, לדברים אחרים. למחשבות אחרות. פתאום שמתי לב שאני כבר לא רוצה לא להיות קיימת, שאולי קשה לי להירדם, ואולי אני מתעוררת בבהלה, ואולי גם עוד מליון ואחד דברים שלא מושלם לי איתם, אבל אני עדיין לא רוצה לא להיות. להפך, אני רוצה להיות, להיות הרבה. כל הזמן להיות. להיות בשקט, וברעש, ובכל מני צבעים וצורות. ובעיקר להיות אני כל הזמן. כי ביניינו, למרות כל החסרונות שלי, ובאמת שיש לי מספיק, אני די אוהבת את עצמי. ולמרות שיש עוד כמה דברים שצריך לשנות, לשפצר, לרפא, אני עדיין אני. וטוב לי להיות אני. אני לא רוצה להיעלם יותר.
לפתע אני לא מבינה למה לי לוותר על השליטה שלי על עצמי. ותוך כדי ההבנה הזו אני גם מבינה למה אני חייבת לוותר על השליטה שלי על אחרים. למה אני חייבת להרפות, לא לראות שיטה בכל מקום, לא לנהל משקי כח אם כולם. במיוחד אם אלה שאני אוהבת. ותאמינו לי אני עושה את זה כל הזמן.
אני גם חושבת שעמוק מאוד בתודעה שלי אני חושבת שהעולם נברא בשבילי. הגעתי למסקנה הזו, שאני ושבת ככה, לפני כמה שבועות. בגלל זה אני גם לא מעריכה את מה שעושים בשבילי, ותמיד נפגעת.
זה שוב האגו שלי, הוא לא מחליט מהו רוצה, לגדול או להתמזער עד כדי אימה.
היה לי קשה קצת בשבוע האחרון, רבתי עם ידיד מאוד קרוב ואהוב בגלל מאבק כח נוסף, ונכון שגם לו הייתה אחריות ע הריב. אבל המקום שלי בריב הפריע לי יותר. לא יכולתי לקבל את זה שהוא כועס עלי (והוא כעס בצדק) ולא יכולתי לקבל את זה שהוא נפגע ממני (שוב, בצדק) ברגע שלא קיבתי את רצוני התחלתי להיתחרפן, וניסיתי להיתיישב לו בתוך הווריד עד שהוא "יסלח" לי, או יותר נכון, ימלא את מבוקשי.
בסוף וויתרתי כי קלטתי מה אני עושה. כשאני נפגעת אני כעסת, ואני רוצה שיניחו לי לכעוס, שיקבלו את זה לשיבינו שאם פוגעים בי אז אני אפגע.
אבל כשאני פוגעת אני מצפה לאיזוהי תובנה מיידית של הצד הנפגע שזו אני, שהוא חייב, אבל חייב, לסלוח לי. זה גם קשור לשליטה, אני חייבת להיות בשליטה כל הזמן על כל דבר. וכדי לפצות על הצורך הקשה מנשוא הזה, נוצר לי בראש הצורך האובססיבי להישלט, להגיע למי מנוחות שם לא צריך לשלוט עוד. שם ישלטו עלי.
אבל זה לא עובד ככה, אני לא יכולה למרר לכל האנשים שאני אוהבת את החיים ואז לצפות שזה שמישהו אחר ימרר לי את היים יפצה על זה.
אני צריכה לוותר על שליטה, ולהתחבר אל הכח שלי. להתחבר את הכח הפנימי שלי, שיביא לי את השליטה המלאה על החיים שלי, באופן בריא. ושיקח ממני את הנטל הנוראי הזה של להיות בשליטה כלל הזמן.