משמרות הצניעות

אני לא מסוגלת להשתין יותר בישיבה כשאני מחוץ לבית.

זה פשוט טקס ארוך מדי. כ"כ מביך, כ"כ מייסר, כ"כ מלחיץ. להיכנס לחדר השירותים באוניברסיטה או בעבודה, לחכות שכולם ייצאו מכל התאים (ובינתיים יתהו "למה הדביל הזה סתם עומד פה"), להצליח סוף סוף להשתחל לתא ולהתחיל לעטוף את המושב. זה לוקח 3-4 דקות, שבעבודה הן יקרות ובלימודים הן מסורבלות. מאוד.
אז נשברתי, והחל מאתמול אני משתינה בכריעה. מורידה את המכנסיים והתחתונים עד לרצפה, כורעת מעל המושב, מחזיקה את ה-CB שעל הכוס שלי ומשתינה. זה מאוד לא נוח, אבל זה הרבה יותר יעיל מישיבה - כאן אין צורך לעטוף את המושב ואח"כ להשליך נייר לאסלה, כאן גם אין צורך להתיישב בצורה מסורבלת ולקום בצורה אידיוטית, וכאן גם אפשר להיכנס לעומק התא, כדי שהרגליים לא יבצבצו החוצה (אלוהים יודעת למה, אבל זה ממש מביך אותי).
אני מניחה שיש בזה סוג של השלמה: אני באמת לא גבר, מעולם לא הייתי וכנראה שלעולם לא אהיה. והרי נשים - ואני אישה, כי מה שיש לי בין הרגליים הרבה יותר קרוב להגדרה של "כוס" מאשר להגדרה של "זין" - נשים משתינות בכריעה או בישיבה. ומאחר שבמקומות הפומביים אני נאלצת להשתין בשירותי הגברים, הכריעה היא דרך הרבה יותר היגיינית עבור הוואגינה שלי.
כמובן שההשתנה עצמה היא אקט מבזה מאוד - גם אחרי רצף פעולות מוצלחות, כשהאגו שוב מתחיל להתנפח, תמיד תבוא השלפוחית שתקרא לי, ואז שוב אצטרך להיזכר מי ומה אני. חושבת שאת הכי טובה במה שאת עושה? לכי לשירותים, כלבה מפגרת, כרעי מעל האסלה, השתיני תוך כדי שאת לחוצה וחוששת להיתפס, וזכרי תמיד: את כלום ביחס למלכתך. כלום.
כ-ל-ו-ם.
מצד שני, המחשבה המשפילה והמעליבה ביותר היא גם המחשבה המגרה מכולן. אני הכלום. שלה. וזה כה נפלא.

אז כן, אני משתינה בכריעה ומאושרת מזה. כי מתברר שלפעמים העובדה שיש לך כוס זה לא דבר כזה נורא, כמו שחושבים המשתמשים האחרים בשירותי הגברים.

בליל שבת הוזמנו אצל חברתה של גברתי, אדונית בעלת שיעור קומה בקהילה ומחוצה לה. גברתי והחברה מכירות זה מכבר, ואולם עבורי היה זה מפגש ראשון עם ניק מאיים שלחלוטין לא האמנתי שאי פעם אזכה להכיר מקרוב - בטח לא כפי שהתפתחו העניינים. החשש מהמפגש עם חברתה של גברתי, כמו גם מהאפשרויות שעשויות (או עלולות, תלוי מאיזו פרספקטיבה) לצוץ נוכח נוכחותן של שתיים אלה על אותם מטרים רבועים כשלרשותן עומד כלי משחק כה בזוי ונטול כל יכולת התנגדות, החשש הזה ניקר בי במשך כל הדרך אל בית החברה.
במעלית שאלתי את גברתי כיצד עלי להתנהג במחיצת החברה: האם עלי ללכת בדרך כל מקק, ומהשנייה שנסגרת הדלת להתנהל כשאני מנקה את הרצפה (שהתבררה כמבריקה, בדיעבד) במחצית גופי הקדמית - או שומה עלי להתנהג כרגיל, כוניל בין וניליות, כשווה זכויות בין שוות זכויות. גברתי היתה נחרצת, כשהורתה לי לנהוג באופציה השנייה בלבד. נחרצותה התבררה כנכונה, משום שחברתה, מארחת נפלאה ונעימה, שידרה תחושות מאוד אינטגרטיביות כלפי. כמעט והרגשתי שווה, עת ישבתי על ספה אחת עם זו שלפני חמש שנים לא הייתי מאמין שאעיז לפנות אליה במסיבה, לא כל שכן באירוע מצומצם יותר.
השיחה היתה נעימה, זורמת, קולחת. זר לו היה נקלע לחדר, ודאי היה חושב שמדובר בשלושה חברים בעלי אותו עניין. ואולם גם גברתי וגם המארחת ידעו להבליט את ההייררכיה הברורה ביני ובינן, גם אם לא שלחו אותי אל הרצפה. בנימת דבריה של המארחת כלפי היה אותו גון אינטגריטיבי, ואולם אחת מתכונותיה הרעות של האינטגרציה היא הבוז הבלתי נמנע שקיים בין יוזם האינטגרציה לבין הנהנה ממנה; את דוק הבוז האדנותי של המארחת היה ניתן לזהות בנימה, בסרקסטיות העדינה, במחוות הגוף ובכל פעם שרצתה להזכיר, במודע או שלא במודע, שגם אם שלושתינו מדברים, זה בעצם "שתינו מדברות". גברתי נראתה משועשעת, בהכירה אותי, מדרך קבלתי את אותו דוק בוז עדין אך ברור של המארחת. כשזו חלצה כפכפיה והניחה כפותיה על הספה, ותיארה כיצד איש זה או אחר רייר בעודו בוהה בכפות רגליה, הרמז היה ברור לכל הנוכחים. אני הרגשתי דקירונת, ועדיין לא הצלחתי שלא לבהות, ואילו גברתי נשתעשעה לה עוד קצת מעובדת היותי חיה בזויה שלא מצליחה לחלק עצמה בין הנאמנות לכפותיה הצחורות של הבעלים החוקית (שנחו על הכורסא הרחוקה יותר) לבין התשוקה הבלתי נשלטת כלפי כפותיה של המארחת (שנחו עשרים סנטימטר בלבד מגופי המייחל).
כך חלף לו הלילה בנעימים, עם מידות כאלה ואחרות של הבהרת הייררכיה מצידן, ובסופו הבנתי מדוע היתה גברתי כה נחרצת. שהרי דווקא דרך התנהגותי בצורה הטבעית ביותר הובהר לי כי מבחינתן לא הייתי יותר מלכלוך טורדני בקצה הכפכף של גברתי, בעודה פוסעת מעדנות לבית חברתה. שהרי אף אחת משתיהן לא היתה טורחת לחלוץ את הכפכף מעל כף הרגל וממש לקלף את הלכלוך - הן פשוט הכניסו אותו (ובעצם, אותי) לתוך הבית, לתוך עולמן, לתוך מהותן, וכיאה ללכלוך, ציפו (ואני מקווה שגם קיבלו) ממני להיות בדיוק במידתי: לא יותר מדי, לא פחות מדי. רק לכלוך על סוליה של כפכף השייך לאישה ששייכת למעמדות נשגבים, ובאה לבקר אצל חברה בעלת סטטוס זהה.

תודה למארחת, שהיתה נפלאה, נעימה ומחכימה; ותודה לך גברתי, שזכיתי להיות לך ללכלוך על הכפכף. מתברר שלפעמים שווה לחלכאים ולנדכאים להידבק אל המורמים מעם.

- "רוצה שאשחרר אותך קצת?".
- "כן גברתי. אני לא מצליחה להתרכז בעבודה או בלימודים עם החגורה הזו".
- "טוב. את התהילה צריך להרוויח. תשעשעי אותי".
- "איך?".
- "אמרת שאת לא מרוכזת, נכון?".
- "נכון".
- "מה הדבר שהכי מוציא אותך מריכוז?".
- "כפות רגליים, גברתי".
- "של מי?".
- "של נשים, גברתי".
- "כמה?".
- "המון, גברתי. המון".
- "אל תתחכמי. אני מצפה לתשובות ישירות ומפורטות".
- "אני מבריזה מהלימודים בחודשיים האחרונים כדי להתחמק מכל נועלות הפליפ-פלופס למיניהן".
- "עלובה. עוד".
- "כשאני שומעת עקבים מטופפים במסדרונות העבודה, בחדר המדרגות או אפילו סתם ברחוב, אני קופאת כמו מקק מפוחד, מחכה לראות מה ומי זו שצועדת".
- "עלובה. ויותר משאת עלובה, את לא מתאמצת. תתאמצי, טיפשה. כמה?".
- "אני ממש מודה לאלוהים שמאז שהתחיל הקיץ, קר לך בגלל המזגן ואת ישנה עם גרביים".
- "די, אין לי זמן לזה. תענייני אותי, או שאני שמה את המפתחות של חגורת הצניעות בתיבת הדואר של השכנה, ושולחת אותך לבקש אותם ממנה, וגם אחרי שתקבלי אותם, אני אעניש אותך בעוד שבועיים של כליאה".
- "טוב, אבל אני מתביישת לספר, אז לפחות אל תצחקי".
- "ברור שלא".
- "בחדר הכושר, לפני חמישה ימים, הייתי על ההליכון ולא היה מה לראות. זיפזפתי עד שהגעתי לערוץ עשר, והיה שידור חוזר של אודטה. אז נשארתי על ערוץ עשר, כי ידעתי שבכל תכנית יש קטע בו היא מראה את הנעליים שלה. וחיכיתי שזה יגיע. וזה הגיע. היא נעלה כפכף זנותי מוזהב עם עקב דק ו...".
- "...".
- "הבטחת שלא תצחקי".
- "אני לא יכולה שלא לצחוק מכזה דבר, ואת יודעת את זה. חוץ מזה, ידעתי שאם ממש תתאמצי, תצליחי לספר לי כמה. כמה את עלובה, כמה את נלעגת, כמה את כלום. אני מתה ממך".
- "סליחה, גברתי".
- "אין על מה להתנצל, אבל אני חושבת שאת ממש מתחילה להתרגל לחגורת הצניעות. נחכה לראשון ביולי, ואז שוב ארשה לך לבקש שחרור. עד אז, תשתיני בישיבה. אפילו אודטה תהיה גאה בך".