משמרות הצניעות

בליל שבת הוזמנו אצל חברתה של גברתי, אדונית בעלת שיעור קומה בקהילה ומחוצה לה. גברתי והחברה מכירות זה מכבר, ואולם עבורי היה זה מפגש ראשון עם ניק מאיים שלחלוטין לא האמנתי שאי פעם אזכה להכיר מקרוב - בטח לא כפי שהתפתחו העניינים. החשש מהמפגש עם חברתה של גברתי, כמו גם מהאפשרויות שעשויות (או עלולות, תלוי מאיזו פרספקטיבה) לצוץ נוכח נוכחותן של שתיים אלה על אותם מטרים רבועים כשלרשותן עומד כלי משחק כה בזוי ונטול כל יכולת התנגדות, החשש הזה ניקר בי במשך כל הדרך אל בית החברה.
במעלית שאלתי את גברתי כיצד עלי להתנהג במחיצת החברה: האם עלי ללכת בדרך כל מקק, ומהשנייה שנסגרת הדלת להתנהל כשאני מנקה את הרצפה (שהתבררה כמבריקה, בדיעבד) במחצית גופי הקדמית - או שומה עלי להתנהג כרגיל, כוניל בין וניליות, כשווה זכויות בין שוות זכויות. גברתי היתה נחרצת, כשהורתה לי לנהוג באופציה השנייה בלבד. נחרצותה התבררה כנכונה, משום שחברתה, מארחת נפלאה ונעימה, שידרה תחושות מאוד אינטגרטיביות כלפי. כמעט והרגשתי שווה, עת ישבתי על ספה אחת עם זו שלפני חמש שנים לא הייתי מאמין שאעיז לפנות אליה במסיבה, לא כל שכן באירוע מצומצם יותר.
השיחה היתה נעימה, זורמת, קולחת. זר לו היה נקלע לחדר, ודאי היה חושב שמדובר בשלושה חברים בעלי אותו עניין. ואולם גם גברתי וגם המארחת ידעו להבליט את ההייררכיה הברורה ביני ובינן, גם אם לא שלחו אותי אל הרצפה. בנימת דבריה של המארחת כלפי היה אותו גון אינטגריטיבי, ואולם אחת מתכונותיה הרעות של האינטגרציה היא הבוז הבלתי נמנע שקיים בין יוזם האינטגרציה לבין הנהנה ממנה; את דוק הבוז האדנותי של המארחת היה ניתן לזהות בנימה, בסרקסטיות העדינה, במחוות הגוף ובכל פעם שרצתה להזכיר, במודע או שלא במודע, שגם אם שלושתינו מדברים, זה בעצם "שתינו מדברות". גברתי נראתה משועשעת, בהכירה אותי, מדרך קבלתי את אותו דוק בוז עדין אך ברור של המארחת. כשזו חלצה כפכפיה והניחה כפותיה על הספה, ותיארה כיצד איש זה או אחר רייר בעודו בוהה בכפות רגליה, הרמז היה ברור לכל הנוכחים. אני הרגשתי דקירונת, ועדיין לא הצלחתי שלא לבהות, ואילו גברתי נשתעשעה לה עוד קצת מעובדת היותי חיה בזויה שלא מצליחה לחלק עצמה בין הנאמנות לכפותיה הצחורות של הבעלים החוקית (שנחו על הכורסא הרחוקה יותר) לבין התשוקה הבלתי נשלטת כלפי כפותיה של המארחת (שנחו עשרים סנטימטר בלבד מגופי המייחל).
כך חלף לו הלילה בנעימים, עם מידות כאלה ואחרות של הבהרת הייררכיה מצידן, ובסופו הבנתי מדוע היתה גברתי כה נחרצת. שהרי דווקא דרך התנהגותי בצורה הטבעית ביותר הובהר לי כי מבחינתן לא הייתי יותר מלכלוך טורדני בקצה הכפכף של גברתי, בעודה פוסעת מעדנות לבית חברתה. שהרי אף אחת משתיהן לא היתה טורחת לחלוץ את הכפכף מעל כף הרגל וממש לקלף את הלכלוך - הן פשוט הכניסו אותו (ובעצם, אותי) לתוך הבית, לתוך עולמן, לתוך מהותן, וכיאה ללכלוך, ציפו (ואני מקווה שגם קיבלו) ממני להיות בדיוק במידתי: לא יותר מדי, לא פחות מדי. רק לכלוך על סוליה של כפכף השייך לאישה ששייכת למעמדות נשגבים, ובאה לבקר אצל חברה בעלת סטטוס זהה.

תודה למארחת, שהיתה נפלאה, נעימה ומחכימה; ותודה לך גברתי, שזכיתי להיות לך ללכלוך על הכפכף. מתברר שלפעמים שווה לחלכאים ולנדכאים להידבק אל המורמים מעם.