אני לא מסוגלת להשתין יותר בישיבה כשאני מחוץ לבית.
זה פשוט טקס ארוך מדי. כ"כ מביך, כ"כ מייסר, כ"כ מלחיץ. להיכנס לחדר השירותים באוניברסיטה או בעבודה, לחכות שכולם ייצאו מכל התאים (ובינתיים יתהו "למה הדביל הזה סתם עומד פה"), להצליח סוף סוף להשתחל לתא ולהתחיל לעטוף את המושב. זה לוקח 3-4 דקות, שבעבודה הן יקרות ובלימודים הן מסורבלות. מאוד.
אז נשברתי, והחל מאתמול אני משתינה בכריעה. מורידה את המכנסיים והתחתונים עד לרצפה, כורעת מעל המושב, מחזיקה את ה-CB שעל הכוס שלי ומשתינה. זה מאוד לא נוח, אבל זה הרבה יותר יעיל מישיבה - כאן אין צורך לעטוף את המושב ואח"כ להשליך נייר לאסלה, כאן גם אין צורך להתיישב בצורה מסורבלת ולקום בצורה אידיוטית, וכאן גם אפשר להיכנס לעומק התא, כדי שהרגליים לא יבצבצו החוצה (אלוהים יודעת למה, אבל זה ממש מביך אותי).
אני מניחה שיש בזה סוג של השלמה: אני באמת לא גבר, מעולם לא הייתי וכנראה שלעולם לא אהיה. והרי נשים - ואני אישה, כי מה שיש לי בין הרגליים הרבה יותר קרוב להגדרה של "כוס" מאשר להגדרה של "זין" - נשים משתינות בכריעה או בישיבה. ומאחר שבמקומות הפומביים אני נאלצת להשתין בשירותי הגברים, הכריעה היא דרך הרבה יותר היגיינית עבור הוואגינה שלי.
כמובן שההשתנה עצמה היא אקט מבזה מאוד - גם אחרי רצף פעולות מוצלחות, כשהאגו שוב מתחיל להתנפח, תמיד תבוא השלפוחית שתקרא לי, ואז שוב אצטרך להיזכר מי ומה אני. חושבת שאת הכי טובה במה שאת עושה? לכי לשירותים, כלבה מפגרת, כרעי מעל האסלה, השתיני תוך כדי שאת לחוצה וחוששת להיתפס, וזכרי תמיד: את כלום ביחס למלכתך. כלום.
כ-ל-ו-ם.
מצד שני, המחשבה המשפילה והמעליבה ביותר היא גם המחשבה המגרה מכולן. אני הכלום. שלה. וזה כה נפלא.
אז כן, אני משתינה בכריעה ומאושרת מזה. כי מתברר שלפעמים העובדה שיש לך כוס זה לא דבר כזה נורא, כמו שחושבים המשתמשים האחרים בשירותי הגברים.
לפני 15 שנים. 1 בדצמבר 2008 בשעה 14:24
