משמרות הצניעות

- "רוצה שאשחרר אותך קצת?".
- "כן גברתי. אני לא מצליחה להתרכז בעבודה או בלימודים עם החגורה הזו".
- "טוב. את התהילה צריך להרוויח. תשעשעי אותי".
- "איך?".
- "אמרת שאת לא מרוכזת, נכון?".
- "נכון".
- "מה הדבר שהכי מוציא אותך מריכוז?".
- "כפות רגליים, גברתי".
- "של מי?".
- "של נשים, גברתי".
- "כמה?".
- "המון, גברתי. המון".
- "אל תתחכמי. אני מצפה לתשובות ישירות ומפורטות".
- "אני מבריזה מהלימודים בחודשיים האחרונים כדי להתחמק מכל נועלות הפליפ-פלופס למיניהן".
- "עלובה. עוד".
- "כשאני שומעת עקבים מטופפים במסדרונות העבודה, בחדר המדרגות או אפילו סתם ברחוב, אני קופאת כמו מקק מפוחד, מחכה לראות מה ומי זו שצועדת".
- "עלובה. ויותר משאת עלובה, את לא מתאמצת. תתאמצי, טיפשה. כמה?".
- "אני ממש מודה לאלוהים שמאז שהתחיל הקיץ, קר לך בגלל המזגן ואת ישנה עם גרביים".
- "די, אין לי זמן לזה. תענייני אותי, או שאני שמה את המפתחות של חגורת הצניעות בתיבת הדואר של השכנה, ושולחת אותך לבקש אותם ממנה, וגם אחרי שתקבלי אותם, אני אעניש אותך בעוד שבועיים של כליאה".
- "טוב, אבל אני מתביישת לספר, אז לפחות אל תצחקי".
- "ברור שלא".
- "בחדר הכושר, לפני חמישה ימים, הייתי על ההליכון ולא היה מה לראות. זיפזפתי עד שהגעתי לערוץ עשר, והיה שידור חוזר של אודטה. אז נשארתי על ערוץ עשר, כי ידעתי שבכל תכנית יש קטע בו היא מראה את הנעליים שלה. וחיכיתי שזה יגיע. וזה הגיע. היא נעלה כפכף זנותי מוזהב עם עקב דק ו...".
- "...".
- "הבטחת שלא תצחקי".
- "אני לא יכולה שלא לצחוק מכזה דבר, ואת יודעת את זה. חוץ מזה, ידעתי שאם ממש תתאמצי, תצליחי לספר לי כמה. כמה את עלובה, כמה את נלעגת, כמה את כלום. אני מתה ממך".
- "סליחה, גברתי".
- "אין על מה להתנצל, אבל אני חושבת שאת ממש מתחילה להתרגל לחגורת הצניעות. נחכה לראשון ביולי, ואז שוב ארשה לך לבקש שחרור. עד אז, תשתיני בישיבה. אפילו אודטה תהיה גאה בך".