אז פשוט תבקשי את אומר לי...
ככה פשוט.
נכון?
אז זהו שלא
זה משגע אותי לפעמים
עד כמה שזה לא פשוט לי.
המחשבות האלה על עצמי
שאני ממש מרגישה רע לבקש דברים
שאני מרגישה עם עצמי שזה לא המקום שלי לבקש
ומי אני בכלל
התניות של שנים במח הקודח שלי
שאני אבקש משהו?
זה לא מקומי
זה לא ראוי
אני סתם נשלטת.
באתי לשרת, להעניק לספוג
הרצונות שלי לא חשובים.
ככה גם היה כל השנים .
וכולם איפשרו את הביטול העצמי הזה
כולם נתנו לו יד
סה"כ זה שירת את מטרתם העליונה.
אבל לומדת עם עצמי
בעיקר בזכות דום
שלא
זה לא בדיוק עובד ככה
אני כן צריכה לבקש
אני כן צריכה להגיד
בסופו של דבר
מי נפגע כל השנים האלה מההתנהגות הזו
מי היתה עבד ליצרים הדפוקים שלה
ופגעה בעיקר בעצמה. אני.
אין לי את מי להאשים מלבדי
אבל אני כאן.
רוצה לשנות. מנסה לשנות.
ועדין רצונות זה משהו שהוא כלכך קשה לי לומר
ואני רואה לפעמים שיחות אחרות. נשים אחרות.
התנהלות אחרת
ואני רואה שיודעות
ויכולות
מבקשות
וגם מקבלות
וגם אני רוצה לקבל
אבל למה למה זה כלכך קשה להגיד
להוציא
כל דבר
גם בקשות קטנות
ולא רק מול דום. זה ממש מול כל אחד
וגם בהתחלה של קשרים,
אני לומדת כמה לדבר על רצונות זה כן חשוב
ועדין זה מרגיש מלאכותי אבל הכרחי.
סתם לדוגמא הרצון הקטן שלי שיכתבו לי לילה טוב.
כי זה עושה לי טוב
כי זה נותן לי כח וחיות
ואפילו זה דבר שמעולם לא הצלחתי לבקש
גם לא ידעתי שזה עניין.
לפעמים כן היתי רוצה שיוכלו לקרוא את המחשבות שלי
שאוכל להיות אני.
בלי לדבר.
בלי שיהיה קשה
ככה הכל בום. בפרצוף
כל הסטיות
והמחשבות
והטרלול
והאובססיה
והיופי
והתמימות
והאמונה באדם-למרות הכל.
הכל ככה חשוף
לי זה נשמע יותר קל ככה
מאשר להוציא מילים.
