לפני שנה. יום שבת, 22 בפברואר 2025 בשעה 18:31
לא היה אמור להיות שום דבר מיוחד בטיפול פיזיותרפיה שגרתי. דלקת ביד, כאבים טורדניים, הפניה רפואית - הכל נשמע רגיל לחלוטין.
עד שנכנסתי למכון וראיתי אותו.
הוא עמד שם, גבוה, גדול ועם חיוך שהפיל לי את הלב לתחתונים. כשהציג את עצמו כמטפל שלי, הרגשתי איך הדופק שלי מאיץ. הוא היה בדיוק הטיפוס שלי - בהיר, שיער כהה לא קצוץ, עיניים חומות עמוקות, קעקועים עד הידים וקול שגרם לי לרעוד.
בפגישה הראשונה הוא היה מקצועי לחלוטין. שאל שאלות, בדק את התיק הרפואי, מישש את היד שלי בעדינות קלינית. אבל כשהאצבעות שלו נגעו בעור שלי, הרגשתי זרם חשמל עובר בכל הגוף.
במפגשים הבאים התחלנו לדבר. בהתחלה על דברים שטחיים - מזג האוויר, העבודה, החיים. אבל מהר מאוד השיחות הפכו עמוקות יותר, אינטימיות יותר. אמיתיות יותר.
המשיכה הייתה חזקה מדי. הפלרטוט היה נוכח במפגשים. לא יכלתי להפסיק. זה היה לחלוטין קראש. למרות שזה לא מקצועי
ואז יום אחד הגיעה ההודעה בפייסבוק. "היי, מצטער על החריגה מהמקצועיות, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב עליך." הלב שלי דפק כמו מטורף. ידעתי שזה בדיוק מה שרציתי.
ההתכתבות בינינו הפכה מהר מאוד ללוהטת. רמזים הפכו למילים מפורשות, פנטזיות הפכו לתוכניות. חיכיתי בקוצר רוח לטיפול הבא, יודעת שמשהו עומד לקרות, שהמתח הזה חייב להתפרק.
כשהגעתי לטיפול הבא, האוויר היה טעון בחשמל. הוא חיכה לי בכניסה, והוביל אותי ישר לחדרון האחורי במכון. החדר היחיד עם דלת אמיתית במקום וילון, למרות שגם בו היה וילון לבן שהפריד בינו לבין החדר הסמוך. הפעם הוא לא התחיל בשיחה מקצועית. ברגע שנכנסנו והדלת נסגרה, הוא הסתכל עליי במבט רעב.
העיינים שלו לא השאירו מקום לספק. הידיים שלו, שעד עכשיו היו מקצועיות ומרוחקות, הפכו פתאום חקרניות ונועזות. התנשקנו בעוצמה ובלהט על מיטת הטיפולים, שתמיד הייתה כל כך קלינית ונקייה ופתאום מצאתי את עצמי שוכבת עליה מתנשמת, רועדת מתשוקה.
המפגשים הבאים הפכו למשחק מסוכן של תזמון וריגוש. לפעמים היינו מוכרחים להסתפק בחדרונים הרגילים, מאחורי וילון דק. והוא היה מדביק פס של סלוטייפ שחור בין הקיר לווילון, יוצר לנו פינה אינטימית מזוייפת בתוך המרחב הציבורי של המכון. הייתי צריכה לנשוך את השפתיים כדי לא להשמיע קול כשהוא היה מזיין אותי על השולחן המתכוונן, שאותו היה מכוון בדיוק לגובה המושלם.
הריגוש היה מטורף. לפעמים היו מטופלים אחרים במרחק של מטרים ספורים, מעבר לווילון הדק, בזמן שאנחנו שקועים בסקס פראי ושקט. או לפחות קיוונו שהיה שקט. הוא לפעמים היה נאלץ לצאת, להעמיד פנים שהוא עובד כרגיל, ולעבור אצל מטופלים אחרים. בזמן שאני שוכבת שם, מחכה שיחזור, עדיין רטובה ורועדת.
היו רגעים מצחיקים מלחיצים מדהימים סודיים.
זה נמשך ככה כמה חודשים טובים. המשחק הכפול הזה, הסוד המלוכלך והמתוק שלנו. כל פעם שהייתי נכנסת למכון, הלב שלי היה מתחיל לדפוק בטירוף. כל מבט, כל מגע מקרי, היה טעון במשמעות.
אבל כמו כל דבר טוב, גם לזה היה סוף. היד שלי החלימה, ולא היה לי יותר תירוץ להגיע. שנינו ידענו שזה הזמן להפסיק, לפני שמישהו יתחיל לשאול שאלות. הפגישה האחרונה שלנו הייתה אינטנסיבית במיוחד, כאילו ניסינו לדחוף את כל התשוקה שנשארה לתוך שעה אחת.
שנינו ידענו שזה היה מה שהיה - רומן לוהט, אסור ומושלם בדיוק כמו שהוא.
לא חזרתי לשם מאז
