הימים חולפים בשגרה אפורה. לפעמים אני תוהה אם זה בכלל היה אמיתי - הכאב המתוק, התחושות העזות, הקשר העמוק שנוצר מהקרבה הזו. כמו חלום רחוק שדוהה עם הזמן, כמו הסימנים שהיו ועברו. הזיכרונות מתערפלים. הגוף שכח, או אולי בחר לשכוח, את הצורך העמוק הזה.
בלילות שקטים, ברגעים קשים, כשהשקט צורם, פתאום צצה תזכורת - תחושת ריקנות עמוקה שאי אפשר למלא. משהו בתוכי זועק בשקט, מתגעגע למגע המכאיב שהופך לעונג. לשליטה שמשחררת. אבל בבוקר שאחרי, החיים ממשיכים כרגיל, והצורך נסוג שוב אל תוך הצללים.
זה מוזר איך הגוף יכול לשכוח כל כך מהר. איך משהו שפעם היה כל כך חיוני, כל כך הכרחי, יכול להיעלם כלא היה. לפעמים, ברגעים בלתי צפויים, הוא מזכיר לי - בתחושת כמיהה פתאומית שהוא עדיין שם, מחכה.
ויש רגעים, קטנים וחדים, שבהם המציאות מכה בי כמו גל. אולי זה מבט חטוף במראה שמזכיר שהיה שם סימן שדהה על העור, או ריח מסוים שמעורר זיכרון קבור. ופתאום הכל חוזר - הדופק המואץ, הציפייה המתוקה, תחושת הכניעה. אבל גם הרגעים האלה חולפים, נמוגים כמו טיפות גשם על חלון.
לפעמים אני תוהה אם זה באמת היה צורך אמיתי, או רק משחק זמני.
אבל אז אני נזכרת באותה תחושת שלמות, באותה הרגשה של להיות בדיוק במקום הנכון, ואני יודעת - זה היה אמיתי. זה עדיין אמיתי. רק שעכשיו זה רדום, מחכה לרגע הנכון להתעורר שוב.