יומן מסע

שישי. 10 בבוקר.

ארקפה, קניון גבעתיים.

יותר מדי אנשים. יותר מדי ילדים.

"תיכנסי פה לשירותים. תורידי חזייה".

"מה?!"

"עכשיו!"

"בוא אתי".

"קדימה. בואי."

נכנסים לשירותים. אף אחד לא רואה. או שרואים ומתעלמים.

מוצץ פטמות. צובט אותן. מכה בשדיים. אוהב אותם.

"תכניס יד לתוך המכנסיים."

"למה? מה מחכה לי שם?"

"תכניס תראה."

"אין לך תחתונים!"

החיוך שלי דבילי והאצבע שלו כבר בתוך הכוס. היד מעסה את השפתיים. התחתונות.

אנשים מנסים להיכנס. לתא השירותים, לא אליי.

"עצור. אני מרטיבה יותר מדי. אני עוד צריכה ללכת לקנות מצלמה."

אבל זה טוב לי. כבר עשיתי את זה בחניון של העבודה שלי, ליד השומר החביב שמזמין לי

מונית כל לילה. אני מבינה עכשיו שאני אקסהיביציוניסטית ואני לא יודעת למה. לא אכפת לי

בעצם. אני רוצה שכולם יעשו את זה עכשיו בחוץ. צאו החוצה להזדיין. עכשיו. מצאו מקום

למצוץ בו, לתחוב בו, למשש בו, למעוך, ללטף, לנשק, לזיין ולגמור.

אני נזכרת שעוד לא קניתי ספות לבית החדש.

"תגיד, כבר יצא לך להיות באיקאה? אז איך השירותים שם?"