יומן מסע

אסביר לך למה. זה פשוט אבל גם מורכב. אבל לך לא תהיה בעיה לעקוב.
אנשים גדולים חייבים לסחוב על גבם כמה שאפשר. לא ברור לי אם זאת התניה שבאה עם גודל הגוף או האישיות, בנוסח: תקבלי יופי של נוכחות כריזמטית, אבל יש לזה מחיר. או שזה משהו שאחרים רגילים לייחס לך, גבר או אשה, מעצם זה שכולם רגילים לקטר ולהיאנק תחת עול החיים, ולכן מצפים מכולם להתנהג בסטנדרט של מסע אלונקות צה"לי עד המוות, פשוטו כמשמעו.
"תסחבי, מותק", כי את יכולה. אז מה אם את לא רוצה? אז מה אם את כבר עייפה? אז מה אם את כבר "מטורפת מפחד וחרדה ודוחה כל דבר שעלול לגעת בך" משום שכבר אי אפשר לשאת יותר?
(זה כבר נראה כמו כוויות או פצעי לחץ, שלא ניתן לגעת באזור עד להחלמתו).
"תשלטי". תשלטי בעצמך, תשלטי בבני משפחה כדי שלא יאונה להם רע, תשלטי בחברים שסורחים ומאבדים את דרכם, תשלטי בנתונים שלך, תשלטי במה שהוענק לך בכל כך הרבה נדיבות, ולמען השם אל תזרקי הכל לפח בבזבוז שערורייתי!! יש לך מושג כמה גברים ונשים היו רוצים לקבל את מה שיש לך ואת לא מעריכה?
לא, אין לי מושג. משום שמעולם לא היה לי מושג ואין לי מושג היכן התחבאה התודעה שלי עד כה. אבל הנה היא יוצאת לאור כעת.
הרי לך מונח מפתח נוסף בעולמי: את אחראית, משמע את אשמה. למה לא הגיוני? הגיוני מאד דווקא. את רוצה כוח? שלמי מחיר. מי ישלם אם לא את?
ואל תשליכי על אחרים מה שאת לא מקבלת בעצמך. הם זה הם. את זו את. אין טעם להשתלח בהם, הלא כן?