יומן מסע

גיליתי לחברה אחת. גיליתי לשלושה אנשים דיסקרטיים בעבודה. זה גלש. זה גועש. זה

מעצבן ופוגע.

לא אעליב אף הומו, אבל הם מסתערים עליי בצימאון דם, לכאבי הרב, במיוחד

ההומואים שבהם שמתנהגים כאילו רווח להם שיש משהו שנחשב יותר קינקי וסליזי מהם. כל

הדעות הקדומות שלהם מתפרצות כלפיי. מתברר שכמעט לכולם יש דעות קדומות. אבל לי

מעולם לא היו נגדם. אני לא יכולה להרשות זאת לעצמי. אני יודעת איך זה נשמע, מה

שכתבתי לעיל, אבל ההקצנה נועדה להמחשת החדווה שאחזה בהם כשגילו משהו כל

כך "פרוע" ו"לא מוסרי". כולם. בלי יוצא מהכלל. גברים, נשים, כל זהות מינית. אם הייתי

מתעמתת אתם ושואלת אותם מה היו אומרים אם מישהו היה מתנהג כך כלפיהם, מה היו

אומרים לי? האם היו מעזים להודות בכך שסוף סוף יש שק חבטות אחר לאנשים סביבם?

שעכשיו הם אלה שנחשבים לנורמלים ולמתונים?


אלוהים אדירים, אם רק הייתי יכולה לספר למישהו לאיזה אבסורד זה הגיע אתמול בערב.

אבל אסור לי כי עלולים לפטר אותי. כי זה לא קשור רק אליי. ואני עוד עובדת במקום שהוא

סופר-אולטרה פוליטיקלי קורקט. אחרים יכולים לדבר על זה חופשי, אני לא. אני לא יכולה

להסגיר אפילו ברמז מה שהיה אתמול. משהו קטן אבל גדול וכל כך משמעותי בעיניי, במיוחד

לי ולאנשים כמוני.


אתמול היה רע לתפארת. שיהיה זה אחרת. אלוהים, בבקשה שיהיה אחרת.

למה יש לי הרגשה שהפעם עליי להשלים עם כך שמדובר במשהו שאין בכוחי לשנות? רק

להתפלל לכך שיש סוג של אלוהים כלשהו, שיכניס בינה בקודקודם, תרתי משמע?