יומן מסע

ראש המוסד, (הארגון, לא המועדון) התנגד לשחרור סמיר קונטאר תמורת רגב וגולדווסר.

קונטאר היה הקלף לקבלת מידע על רון ארד. אבל באותה הנשימה הוא הודה שאפסו

הסיכויים לקבל מידע על גורלו. אז מה אכפת לך לשחרר את הנבל ולסגור מעגל של שני

לוחמים אחרים? ממילא לא תקבל תשובות, אידיוט.

וכן, ברור שקונטאר ישוב לרצוח. זה המקצוע שלו. בדיוק כמו חייל שחוזר משדה הקרב ויוצא

אליו פעם נוספת, להבדיל, כמובן להבדיל. זה הציווי המוסרי שלו, טוב מאד בעינינו, רע בעיני

אוייבינו ולהפך. אבל יש דברים שחייבים להיכנע להם, מי כמונו יודע.


ובינתיים, בגזרה האישית שלי, אני שואלת את עצמי: הוא מאד נמשך למה שיש לי להציע, כי

הצלחתי להזיז אצלו ולזוז למענו, כמו שהוא אוהב. והוא אוהב מרחוק.

אבל הגזרה היא הבעייה. הוא לא מוכן להתקרב, להביט, להריח ולגעת כי אני לא האידיאל

שלו והוא פוחד שהקסם יפוג ויוכתם.

אני סמיר קונטאר שלו שמאיים לרצוח את הפנטזיה שהוא יקבל בדיוק את מה שהוא רוצה.

כי הוא רוצה שהכל יתיישב נכון וייפול למקומו כמו קוביות טטריס ממושמעות, כמה זמן שזה

ייקח. הוא הממשמע, אני הקובייה.

איך זה מתיישב לוגית, נפלא מבינתי. איך רוצים מבלי לרצות? איך מצליחים להחזיק בכל

הקלפים ביד קמוצה וצמודה לחזה ולא משרתים באף קלף? איך לוקחים כך ניצחון כלשהו?

אז לשחרר אותי או לא? זאת השאלה שאני שואלת את ראש המוסד שלי.