זאבה בתוך גבינה

על ברכיו.

הוא עושה את זה בגלל שזו התנוחה החביבה עלי.

כך אני גם יכולה לצפות בו מלקק את כפות רגלי בהכנעה, ובין לבין לפתור סודוקו או לבחוש בשערותי במבט חולמני.

הוא מביט בי מהצד במבט מבועת. כל רגע אני יכולה לזנק מתוך קריז כזה או אחר, או לתת לו פקודות פתאומיות שיקפיצו אותו ברעד למלא את מבוקשי.

"קום כבר! כלב יהודי!" אני בועטת בו. הוא קם בהתגוננות, מביט כיצד המסטיק שאני לועסת נדבק לאפי מתוך נסיון בלתי מוצלח להפכו לבלון.

אני מסתובבת לצד, עייפה. יודעת שאמצא אותו באותה תנוחה ברגע בו אפקח את עיני, אם בעוד שעתיים, אם בעוד שלוש, ואולי רק בבוקר.

* * *

אקרא להם תשע ואחד.

את אחד פגשתי בתחנה המרכזית. רצתי כמו מטורפת לעבר הרציף האחרון כדי לתפוס את האוטבוס שלי, שערי סתור והעקבים שלי נוקשים בקול רם על השיש המכוער והמרובב שמעטר את הזוית התחתונה של המקום.

המזוודה שלי נפתחה פתאום, וכל החפצים שלי עפו לכל עבר. חולצותי הלבנות המגוהצות הפכו לערמה כעוסה, ובין תיק האיפור לתחתוני הירוקים בצבץ קצהו של השוט שלי, שעמו אני נוסעת או הולכת לכל מקום.

הוא היה שם, והתקרב כדי לעזור. כדי שתבינו, אני אפילו לא התכופפתי לעבר הדברים, השארתי אותם מוטלים באי סדר, ועמדתי נוקשה וגאה בשעה שהוא רכן ארצה , הרים אותם וסידר בתוך המזוודה.

אחד הוא בן כמעט ארבעים, איש עסקים שעסקיו חובקי עולם, אבל אם אני אחליט שכך צריך הוא יפסיד את זוג תחתוניו האחרון.
אחד מגלה כניעה מחלטת, הוא מבין את מקומו הנחות, ואת העובדה שהוא נוצר כדי לשרת אותי, ממש כמו שהוא מבין שיש חמצן ואנשים שאין להם כסף לפוסטינור.

הוא יודע שאם נגיע למקום שהתפוצצה בו פצצה כימית, הוא ינשום לפני וינשים אותי באוויר נקי עד שימות. הוא יודע שפעם אחת הספיקה להביס אותו, וכל חייו, כל חייו! הוא רוצה דבר אחד: לרצות אותי.

אצל תשע הסיפור קצת יותר בעייתי. החינוך שלו עוד לא הסתיים. תשע הוא יהודון מצוי בן גילי, פגשתי אותו באחד הערבים החגיגיים, כשיצאתי לבלות בשביל לחזור הביתה שתויה לגמרי. מערב הסתיים בכך שהוא השתרך אחרי במדרגות הביתה, אחוז ברצועה שעשיתי מצעיף השיפון שלי. הוא נשאר יומיים קשור מתחת למדרגות, וביום השלישי החלטתי שיום פקודתו הגיע. הכרחתי אותו לכרסם את הקישורים, ובדמעות בעיניו הוא נישק בהכנעה את כפות רגלי וידי עד שהרשיתי לו לעלות למעלה ולהיות חלק מהצוות.

תשע מגלה לעיתים ניצני מרדנות, לפעמים רק מכות חזקות מאד מצליחות להכניע אותו, או שימוש ממושך בכפפת הקוצים שלי על ישבנו הערבי.

מספיק שאתן לו חק קטן מהרגל שלי וההתנהגות שלו משתפרת לטובה, אבל אני חושבת שיותר מחסן יהיה למעוך לו שוב ושוב את הביצים ולהכות אותו עם השוט הכתום. לא תמיד אני מסכימה להסיר לו את מחסום הפה, שבתוכו מתחבטת במצוקה הלשון שלו, קרובה כדי מילימטר לכפות רגלי המתופפות יחפות על הרצפה שלצידו, בעוד אני סורגת או מעשנת או קוראת ספרי ביולוגיה.


אולי מחר אשחרר לו קצת את הפה שלא בשעת האוכל. ואולי לא.

בינתיים אני שולחת את אחד להביא לי מהמכולת דומדמניות תכלכלות (יש כזה דבר?) ומחכה לבואו, רועד מפחד, בלי שום דומדמנית תכלכלה.