בוקר בהיר, אני קמה מוקדם. תשע ואחד יושבים על המיטה, מחכים.
אין לי כח להתלבש או לקום. אני מכריחה את עצמי להתרומם מן המיטה, אני צועקת ומתעצבנת, והם חוסמים פיהם בדממה, מודעים לכלל הברור שלי: כשאני עצבנית אין לפצות פי.
"מה אתם שותקים?" אני משתוללת עליהם.
תשע מגיש לי בדממה את החצאית. היום תורו ללוות אותי לעבודה. אני יורדת במעלית, יודעת שהוא ממתין לה למעלה, וירד אחרי בדממה, אין לו רשות להיות במעלית בכפיפה אחת עם המלכה האם.
בחוץ יום של שמש, ואני פוסעת בלי להסתובב לאחור, יודעת ששם הוא פוסע אחרי, צופה על כל פסע, מתחקה בשקט בעקבותי עד הגיעי לעבודה, רק אז אני מסתובבת ובחצי ניע ראש פוטרת אותו לדרכו.
זה הזמן שבו הוא חוזר לחניה הקרובה, עולה על המכונית שלו ונוסע למשרד, ליום עמוס פעילות שוטפת שבמהלכה הוא עשוי לקבל טלפון קצר או ס.מ.ס. ממני, המקפיצים אותו לאנשהו, לעיתים ללא סיבה מיוחדת, סתם כי בא לי.
היום לאחד יש יום חפשי ,אינני רוצה לראות אותו או לשמוע ממנו עד 8 בערב.
אין ספק כי לשניהם יש בקרב סביבתם שם של יצורים עם נגיעות של תמהונות. אנשים רגילים, בעלי אינטרקציה מעולה עם סביבתם, נטועים יפה כל אחד בתחומו שלו, ובאזור פעילותו.
אך לפעמים באמצע ישיבה חשובה עלול אחד מהם לקום פתאום ממקומו וללא אומר להיעלם, אם לדקות ספורות ואם לזמן ארוך, לעיתים נצפות אצלם התנהגויות מוזרות וחד פעמיות, שהזמן העובר עשוי לתייגן כטעות בקרב מכיריהם.
אני לא אשכח את היום שבו חזר אחד מפגישה, טרוף צחוק ונאנק מכאבים, וסיפר שבמשך 4 שעות (!) של פגיעה הוא עמד בצורה עקומה כלשהי, בעוד כל השאר היו ישובים סביב שולחן האסיפות, מכיון שהזין שלו ברח בצורה מסויימת וחסרת פענוח מתוך קישור מסובך שאליו הכנסתי אותו בלילה הקודם.
תשע השתעשע מאד מן הדברים, וזכה בעצמו לקישור מסובך עוד יותר.
באחד בלילה, מתוך שינה, קמתי להתיר אותם ויצאנו לטיול לילי.
בשורה עורפית מוזרה, מרוחקים מעט אחד מן השני, מהרהרים ומעשנים.
"הביתה" חטפתי פתאום קריזה.
דלתות המעלית נסגרו ואני שוב עם עצמי, מעריצי מחכים בכניסה, מתחת לשיח הבוגנוליה העוקצני, כמעט כרוכים בין קוציו המכאיבים, מחכים להשמע הטריקה הגואלת המכריזה על כך שנכנסתי הביתה ועכשיו, רק עכשיו, מותר להם לעלות בעקבותי.
לפני 15 שנים. 7 בספטמבר 2008 בשעה 15:24
