זאבה בתוך גבינה

מנסה אני לתהות מה הביא בחורה כמוני, שיכולה להיות הכי נורמטיבית בעולם, לגבולות הטירוף והבלתי ידוע.

אני כל הזמן חותכת את חיי ואז מתחילה אותם מחדש, בזהירות, בהתרגשות, כמו התחלה של אורגזמה, תחושה עדינה ונושכת כזו שמגיעה כל פעם בהדרגה לשיאים חדשים.

את האקס האחרון שלי לקחתי למסיבה אחת, נראה לי שזה היה בספטמבר. לבשתי שמלה סגולה מבריקה, דקיקה וקצרה, הציצים שלי כל הזמן השתדלו לצאת החוצה, העמדתי אותו נאנק מול סוהרת משתפית, ונתתי לו לטעום את טעם האש והחרב, כשאני בתחילה מתחרמנת ודלוקה, ואז, נסוגה לתוך שעמום קשה, שוקעת בכורסה נעימה ומעשנת באדישות, כשמאחורי גונחת בחורה סתמית שהאדון שלה מחדיר אביזרים חשמליים לתוך הכוס המשמים שלה.

אני רוצה יותר

זה טפשי מדי

הבחור שאיתי היה מאונן כפייתי מהזן המכור-מכוררררר חולם ומפנטז, גומר ונאנק, אבל מתעצבן כשזה קצת כואב לו, רציתי להכאיב לו באמת. הוא לא הכיר את היופי האמיתי שבהתמסרות טוטאלית, הוא לא יכל להיות חלק מהסוד האפל הזה. אז ניסיתי לחיות חיים נורמטיביים, והיה לי משעמם, אלוהים, כמה שהיה משעמם.

לפני יומיים, אחרי שנפרדנו, יצאתי עם הקטנוע למסיבה, לבשתי גרביונים עם ביריות, חצאית עור קטנה ומחוך, מעל כל זה עטיתי את המעיל הענק של האופנוע, ויצאתי, דהרתי בטירוף נוראי בכבישים הארוכים והריקים, מנסה להסדיר את נשימתי המהירה ואת הדמעות שצרבו אותי מבפנים. אני לנצח אחיה רק חיי אפלה.

הוא ישב במכונית שחורה ובהה בי, בעוד המתדלקת רחבת האחוריים סוגרת את פתח היניקה של האוטו שלו. אני תדלקתי לבד בתזזיתיות הידועה שלי, הוא הביט בי כל הזמן הזה, היו לו פנים מושלמים
(כאלו שדורשים כיסוח, חשבתי לעצמי)

לאן את הולכת?
בא, אמרתי לו. בא ואל תוסיף מילה.

הוא נסע אחרי בחושך הנעים של הכאילו-חורף שלנו. ירד אחרי במדרגות המאובקות.
נחתתי על ספונת וניסיתי להסדיר את המחשבות שלי בתוך כל הרעש.

קרלסברג, טקילה, וציפס. אמרתי לאוויר.

כשהוא הביא לי את השתיה הוא היה נראה לי פתאום כל כך לבן ושברירי ולא אפל מספיק ובלתי הגיוני בכלל.

סימנתי לו לקום על רגליו. בינתיים כבר קלטתי כמה מבטים משתאים, ואני עדיין עם המעיל והקסדה.

בתנועות חטופות הסרתי את הביגוד של הרכיבה, הגוף הדקיק שלי הגיח במפתיע והרגשתי הכי יפה וחצופה בעולם.

משכתי את מכנסיו ותחתוניו מטה והוריתי לו לשכב על הרצפה. הציפס היה מעולה. אחרי יום שלם שלא הכנסתי כלום לפי. ישבתי והתענגתי על הרטבים עם תפוחי האדמה הלוהטים, כשאני מסמנת כל פעם לעבד אחר ללקק לו את הטוסיק.

הפנים שלו התעוו הוא היה מפוחד למוות.
סיימתי עם האוכל. לקחתי את השוט ובכמה תנועות מדוייקות ומהירות שעליהו התאמנתי בימים האחרונים, הותרתי על ישבנו צלקות שאני מקווה שיישארו לתמיד.

הקמתי אותו על רגליו ודחקתי אותו לפינת החדר.
הוא נשם ונשף
מאיפה באת לי? אני אוהב אותך, את מופרעת לגמרי, מה זה אמור להיות?

שקרן, אמרתי לו

וכבר תהחלנו להתנשק, ולא ידעתי מה אני רוצה מעצמי , זה היה טוב כל כך. צבטתי אותו, היו לו שפתיים מדהימות, הרגשתי אותו קשה כל כך למטה, ומנוכר ולא אמין וכיפי עד זוועות

הוא בטח נשוי, ועשיר, ומשועמם כמו החבר הקודם שלי, אלו שמנסים להדבק באפלה שלי כדי לחיות קצת. אז הוא ירפא אותי, למה לא.

חזרתי הביתה אחרי הערב הקצר הזה, לא השארתי לו טלפון, התפשטתי באור העמום של המנורה הקטנה שליד מיטתי, אני אוהבת את הגוף שלי, אבל מרגישה נורא צעירה ונורא מתוסבכת, עם חיים ענקיים שגדולים עלי מכל החורים.

ומחר אני הולכת לאוניברסיטה וממשיכה עם העבודה המדליקה שלי, ונראית לכולם כמו עוד קילרית חתיכה וורדרדה, לא אפלה, כזו שיכולה לצאת לאור היום אבל מפילה את כולם עם העיניים

אני לא ענווה ולא גאוותנית, אני יודעת מה יש בי ומה חסר לי, אני יותר מדי מאוהבת בחסרונות שלי לפעמים, ויותר מדי מאוהבת בגוף שלי, אבל קבלתי החלטה לחיות את הרגע

וברגע שלא אוהב את מה שאני אני אפסיק לחיות לעולם


תחכה, אמרתי לו אז, כל יום שלישי עם האוטו בתחנת הדלק באותה שעה, אולי אני שוב אגיע