החלטתי לרוץ השנה ב- night run, ואני מניח שעוד ארחיב על התובנות שהיו לי בקשר לכך. יצא לי לרוץ בכמה מירוצים בחו״ל, וזה באמת היה נחמד ומושקע יחסית. יחד עם זאת, עיריית תל אביב לא ממש חשבה איך תל אביבים אמורים להגיע לשדרות רוקח מול הלונה פארק, בהיעדר תחבורה ציבורית או הסעות מסודרות. כך שיצא, שרצתי במסלול של ה- 15 ק״מ אבל רצתי מהבית 4 ק״מ כדי להגיע לתחילת המסלול ובסיום המירוץ עוד 4 ק״מ כדי לחזור הביתה, ובסה״כ חצי מרתון טבין ותקילין. את היום שלי התחלתי בפגישות כבר ב- 08:00 והביתה הגעתי ב- 19:00, כך שיצאתי לכיוון המירוץ מבלי לנוח כלל וכשבמהלך היום לא אכלתי יותר מידי. סיימתי לרוץ, היה בהחלט נחמד (ואפילו קצת מרגש לעבור במסלול מול כיכר החטופים), קשקשתי קצת עם כמה אנשים שאני מכיר, הסתכלתי קצת על הרצים המפזזים ב״מסיבה״ לכאורה שהמשיכה שם, והמשכתי בריצה לכיוון הבית. תוך כדי, הבנתי שאני גזור מרעב. ממש. לא אכלתי כמעט במהלך היום, והכמעט 2,000 קלוריות ששרפתי בכל השעות האחרונות הרגישו לי כמו בור שורף בבטן. הייתי חייב לאכול. רעדתי ממש. והחלטתי שלא כהרגלי, כי אני הולך לאכול פחמימות, מה שלא קורה כמעט אף פעם. ומכל הפחמימות שבעולם, החלטתי שבא לי פיצה. לא המבורגר בשרני ונוטף בין שני חצאי לחמניה, לא בגט טרי ומתפצח עם שניצל מטוגן ועסיסי בתוכו, וגם לא לאפה בשרנית עם שווארמה נוטפת שומן. פיצה, עם המון גבינה ופפרוני מפוזר בנדיבות מלמעלה. מגש שלם לעצמי. שימות העולם. לא נגעתי בפיצה שנים, אפילו לא מעט שנים, אבל זה מה שהתחשק לי. לשבת, מיוזע כפי שאני, עם מגש פיצה מושחת ומלא בתוספות טעימות, ולא להשאיר ממנו פירור. עברתי בפיצרייה הראשונה שראיתי בדרך, נעמדתי בתור, ובדיוק כשהגיע תורי אומר לי המוכר תוך כדי פיהוק שהוא מצטער אבל המטבח נסגר. עצרתי לרגע במאמץ עילאי את רעידות הרעב ורעידות העצבים, ושאלתי אותו אם אי אפשר לעשות מאמץ ולתת לי איזה מגש בכל זאת. כשהוא השיב בשלילה, אפילו הצעתי לשלם לו כפול, אבל התשובה השלילית נותרה בעינה. במקום לקלל את כל נשות משפחתו דורות אחורה, או לרכון מעבר לדלפק ולתפוס אותו בצוואר ולהכניס אותו לתנור הפיצה שעדיין עבד, הסתובבתי והמשכתי לפיצרייה אחרת, רועד כולי, רק על מנת לגלות שגם שם בדיוק סגרו את המטבח והכושיליאמא שלהם לא מוכנים להכין מגש מסכן של פיצה לאדם שלא טעם אמנם פיצה שנים אבל זה כל מה שבא לו כרגע. מפה לשם, הגעתי הביתה, הכנתי לעצמי חביתה מ- 3 ביצים, טיגנתי בייקון, חתכתי סלט, פרסתי את שארית הגבינות שעוד נותרו מאיטליה, והשבעתי את רעבוני הפיזי על אף שרעבוני הנפשי לפיצה נותר כפי שהוא. כן, פיצה מכל המאכלים שאני לא אוכל אף פעם, אבוי לבושה… אז אם שום דבר לא ישתנה עד הערב, ואצלי - לרוב, כשמשהו נתקע לי בראש הוא לא משתחרר בקלות, אני מתכוון ללכת לפיצרייה מעולה בשעה שהיא עדיין פתוחה, להזמין מגש מושחת שבמושחתים, ואולי גם כוס או שתיים או בקבוק של יין לבן, ולתת מזור לחשקיי מהסוג הזה. סיכוי לא רע שאקיא את נשמתי לאחר מכן אבל למי אכפת. ומי יודע, אולי באותה הזדמנות אמצא מזור גם לחשקים אחרים, נפלאות הן דרכי עולם ובכלל לעודף פחמימות יש את הדרך שלהן לדחוף אותך למקומות מעניינים. עכשיו רק נותר להבין איפה בעיר הזו יש מקומות טובים לפיצה. בתיאבון!