הבלחי מחשבות

מהרגע בו נפרדנו אמש, איני יודע מנוח.
דמי סוער, מחשבותיי רוחשות, ליבי הולם בחוזקה והמהות שלך פועמת בי.
פתחת לי צוהר נוסף אליך, ומבעד אליו את נשקפת אליי ממימד אחר.
אני שולח אליך יד מבעד לאותו הצוהר ומרגיש כיצד אני מתמזג עמך, מתערבל במגע שלך, בריח התשוקה הניגר ממך; טובע ברצונות הגולמיים שלך, בכחול עינייך המדברות אליי בשתיקה; זועק מולך זעקת תשוקה אילמת, נלחם בכל כוחותיי על כל פיסת עור חשופה כשזרועותיי כבולות מאחורי גבי.

מהרגע בו נפרדנו אמש, החוסר שלך הולם בי.
אני מרגיש בחוסר שלך בכל נשימה, בצרידות הדיבור, מתחת לעורי המגרד.
ואני מתענג על הכאב המתוק הזה שמתפשט בי כאשר אני הוגה בך, מתפלש בו ועושה בו צורות מיני צורות, בידיעה כי המזור לאותו כאב מצוי בהבל פיך, בנשימתך, באישונייך המתרחבים, בזיעה המתוקה הניגרת ממך כשבית החזה שלך עולה ויורד במהירות.
והרי פגשתי בך שוב כבר הבוקר, אולם החוסר הזה אינו יודע שובע אלא גובר לו – עד שאני שוקע בו ומתמסר אליו כפי שאני מסור לך, כי הרי גם הוא, כפי שאני - חלק ממך.

מהרגע בו נפרדנו אמש, חותמך הוטבע בי.
ידעתי כי אני "שלך" אף לפני כן, אולם כעת אני גם מרגיש "שלך". והשייכות הזו מחממת אותי, שומרת על שפיותי בתוך מערבולת הרגשות בה אני נסחף. כקרש הצלה אני נאחז בשייכות הזו, יודע כי אותו חותם בלתי נראה יאפשר לי לעבור בבטחה בשאול תחתיות ובגיא צלמוות, כמו גם בפסגת האולימפוס ובשערי גן העדן עצמו. אני הוגה בשייכות המחממת הזו, ומרגיש לפתע כמיהה עזה למגע העור החשוף שלך, לריח שקע צווארך, לטעם שפתייך, לחום ירכייך ולנוזלי תשוקתך. וכל שאני רוצה ברגע זה, הוא להמשיך ולחבק את ירכייך כשאת נחה, רוטטת עדיין, לקבור פניי בתוכך ולהירדם טמון בך – שלם.

מהרגע בו נפרדנו אמש, התקרבתי אליך יותר.
הרגשתי קרוב אליך מהרגע בו הכרנו זה את זו בשמותינו הפרטיים, קרבה שהלכה והתעצמה מיום ליום, אולם רק לאחר ליל אמש הבנתי כי אותה "קרבה" היא כאין וכאפס ביחס לקרבה אותה אני חש כלפיך כעת. את ממלאת את מחשבותיי, את היומיום שלי, מצויה בכל בת שחוק העולה על שפתיי ובכל מחשבה נודדת. וכשאני חושב על עצמי כורע לרגליך ומחבק את ברכייך חיבוק עז, מניח את לחיי על ירכך, אני נרגע, נינוח, יודע כי השכינה המצויה באותו רגע קסום תשוב ותשרה עליי.

מהרגע בו נפרדנו אמש, איני רוצה להיפרד ממך שוב.