הבלחי מחשבות

אני חושב עליך הרבה, את יודעת.

מצאתי את עצמי מנהל עמך היום שיחה בנבכי מחשבתי. אני שאלתי, את ענית, וכפי שקורה לא אחת - לאחר מחשבה הסכמתי עמך. את הרבה פעמים צודקת כשזה מגיע לניתוח חלקים מסוימים ממני. מדהים כמה שאת מכירה אותי. את יודעת מה תהיה ההשפעה עליי של כל מילה שלך, איך זו תגרום לי להרגיש מיד לאחר שהיא נאמרה, איך ארגיש בעטיה כעבור עשר דקות, איך ארגיש כעבור שעה; את יודעת לקרוא את הרגשות שחולפים בתוכי, לזהות סערה קטנה ושקטה שמתחוללת בי מהמבט שאני נותן בעינייך; את יודעת לחוש בצורך שמתגבש בי "למשהו" שקשור בך – לכל "דבר" שבא ממך – ולתת בו מזור בנגיעה.

ואני מביט בך מהצד, כשאת ככה, מנווטת את הספינה שלי ביד אמונה ולא מצליח להבין מהיכן את שואבת את הכוח הזה, את דקות ההבחנה, כיצד את נוטלת על עצמך ללא קושי משא שלעיתים כבד עליי מנשוא. ותשובות - אין, כי זה הקסם שבך ואותו לא ניתן להסביר ולנתח, וכל ניסיון שכזה דינו להיכשל שכן ישנם דברים אותם צריכים לקבל פשוט כך, טהורים, אקסיומטיים.

אני חושב עליך הרבה, את יודעת.

מצאתי את עצמי היום דואג לך. לא כי קרה משהו מדאיג חלילה, אלא דואג לדברים הקטנים – האם אכלת, האם הצלחת לנוח, האם אותו "עניין" בעבודה הסתדר, ובכלל – כיצד את מרגישה, מה מצב רוחך, האם חיוך נסוך על פניך. אני מוצא עצמי דואג לך, כי זו אחת מהדרכים שלי לומר לך שאת חשובה ויקרה עבורי. אכן, הפכת ליהלום זוהר בשגרת חיי המעניק לי משמעות נוספת, ייחודית, ואותה דאגה שמעסיקה אותי לעיתים אינה נטל, נהפוך הוא, אלא זכות גדולה שניתנה לי ואני מתחמם לאורה ומתרפק עליה.

ובכלל, השייכות שלי – לך, הפכה עבורי למקור גאווה עצום. אני משתוקק לצעוד ברחבי העיר ולהכריז בקול על הבעלות שלך בי, זקוף קומה ומודה על הזכות הגדולה שנפלה בחיקי. וכל פעם שאת משתמשת כלפיי במילת שייכות כזו או אחרת, אם כבדרך אגב ואם במכוון, עובר בי רטט של ריגוש ואושר עילאי פועם בי.

אני חושב עליך הרבה, את יודעת.

מצאתי את עצמי נזכר היום בקמטי הצחוק שלך כשאת מחייכת, מכיר אותם אחד לאחד. זה לא טריוויאלי להכיר את קמטי הצחוק של אדם אחר, אולם האם ניתן כלל לכנות את שלל הרגשות שלי כלפייך, "טריוויאלי"?

אני אוהב לשמוע את צליל קולך; לא רק כשאת מצווה לי את רצונותיך אלא גם כשאת מנהלת עמי שיחה יומיומית, אני מוצא עצמי קשוב להברות הראשונות היוצאות מפיך ותוהה ביני וביני מה פשרן, האם טוב לך, האם את נינוחה, שמא משהו מטריד את מנוחתך? אני מכור למגע שלך; לא רק למגע שלך בגופי כאשר אני מונח לרגלייך כחפץ הנתון למרותך, אלא גם למגע האגבי שלך בכף ידי, לחיבוק הקל שאת מעניקה לי כשאנו נפגשים, לנשיקה המרפרפת שלך על שפתיי. אני משתוקק לריח שלך; לא רק לריח שלך כשגופך נוגע בגופי המשתוקק, אלא גם לריח השיער שלך כשאת חולפת בסמוך לפניי, לריח כף ידך לה אני מנשק עם פגישתנו, לריח הצוואר שלך המכה בי הדים בעודי נפרד ממך לשלום.

אני חושב עליך הרבה, את יודעת.

מצאתי את עצמי היום חושב כיצד את נתפשת בעיני אחרים. האם גם הם רואים בך את אותו "זיק נסתר" בעטיו אני מלא כלפיך בערגה ובכיסופים? האם גם הם מבינים כי לא כאחד האדם את אלא זרח בך אור נגוהות שממלא את נפשי ברגעים מסוימים כמיהה זועקת אליך, כשהמזור לה מצוי בידיך בלבד?

ואז אני מישיר את מבטי לעברך ורואה את האדם שבך. מביט בך נלחמת במלחמות היומיום בנפש נחושה, רואה אותך מנהלת שגרה לחוצה בכישרון כה רב, קובעת לעצמך מטרות לא פשוטות ומצליחה להשיגן. אני צופה בך מגלה אחריות, כל כך הרבה אחריות לסובבים אותך, במעגל הראשון, במעגל השני וכן הלאה. אני מבחין בך נאהבת על ידי הסביבה שלך, אוהבת בחזרה, ופשוט – חיה חיים מלאים, ומתוך כל אלה אני יודע כי הדר המלכות המועצם לנגד עיני אכן טבוע בך, הוא יסוד מיסודך, שאם לא כך כל אותם רגשות, כל אותם רצונות – לא היו מכים בי.

אני חושב עליך הרבה, את יודעת – ולא הייתי מסוגל לחשוב עליך כה הרבה, לו לא הייתי יודע כי לעיתים, את גם חושבת עליי.