הבלחי מחשבות

כמי שסולד ממילים מיותרות, אני מגלה לאחרונה, כלפיך, "יכולות ארכיאולוגיות" (או יכולות חפירה...) מדהימות – כותב לך מילים על גבי מילים, אומר לך באריכות כל אשר על ליבי ומסמס לך עד כדי כאב קל בפרקי אצבעותיי... וכארכיאולוג (או חפרן) מתחיל, ולמען האמת לא מוצלח במיוחד, השאלה היא מדוע? מדוע אני עושה את זה? מה מקורו של היצר הבלתי נלאה הזה המוצא ביטוי בין היתר בעצם כתיבת שורות אלה?

אולי הבסיס העומד ביסוד אותה "ארכיאולוגיה", הוא הרצון להבין תהליכים המתרחשים בתוך עצמי, וכך לתת לתהליכים אלה מימד רציונאלי מסוים? אולי אם אדבר הרבה על משהו, אוכל להסביר לעצמי את פשרו, את יסודו, להבין את מרכיביו? ואולי הבסיס עליו אותה "ארכיאולוגיה" נשענת הוא דווקא הרצון לפרוק, לנקז, להוציא החוצה כל מה שמצטבר בי בפנים, ומצטבר...?

ואולי שני הבסיסים קשורים זה לזה ולמעשה אחד הם – אולי למעשה אותה חפירה בלתי נלאית נועדה כדי לערום תלולית של עפר-מילים לרגליך, עפר המתנקז בי עד שאיני יכול להכילו או להבינו, וכשאני עורם אותו מתוכי לרגלייך, הוא מתגבש לכדי צורה מובנת, הגיונית וברורה – אם מכוח היותו לרגליך, מקומו ומקומי הטבעי – ואם בשל השקט הנפשי הטומן עבורי מקום ייחודי זה?

ואולי הנגיעה שאת נוגעת מבלי לעשות דבר פרט למה שנתן בך הטבע, במקומות כמוסים בי, גורמת לי לבליל של תחושות, ובליל התחושות מתורגם לבליל של מילים – אבל המילים, שמקורן בתחושות, אינן סדורות וברורות כי תחושות במסווה הן, ולא מילים - ואלה "מסתדרות" רק כשאת נותנת בהן את מגע הקסם שלך המסדיר את תחושותיי-מילותיי ונותן באלה מרגוע?

ואולי למעשה כל המילים הללו מיותרות, שכן כיצד ניתן להסביר בעזרתן זריחה של שמש? הפיכת גולם לפרפר עדין? אגלי טל הנקווים עם עלות השחר על ניצן ירוק? כיצד ניתן להסביר בגיבוב מילים ובחפירה בלתי נפסקת אור ירח? צחוק של ילד? משק כנפי ציפור? כיצד ניתן לנסות ולהביע בעזרתן כמיהה עמוקה? ערגה צורבת? כאב חד ומתוק בשיפולי הבטן המלווה בצריבה קלה בגרון ובלחלוחית בעיניים? קושי בנשימה?

ואולי את יכולה להבין את כל אלה ללא מילים?

ואולי אותיר כעת את כל מילותיי לרגליך, על גיבובן ואי הסדר הטמון בהן, שכן שלך אלה, רכושך, ואין אני אלא אמצעי להביאן בפניך?

אולי...

(אגב, בטוח שיהיה בסדר...:))