סיפרתי לה פעם על כך שיש לי משיכה עזה למצבי קיצון, מכל הסוגים - מצבי קיצון פיזיים, מצבי קיצון רגשיים, מצבי קיצון תחושתיים וכיו"ב. הוספתי וסיפרתי לה כי במסגרת זו, לפני כמה שנים טובות רציתי לחוש מה זה להיות מחוסר בית, מחוסר עתיד, סוג של אדם-חיה - הומלס ברחובות העיר הגדולה. באותה תקופה גם לא חששתי ממש שמישהו יזהה אותי, יכיר אותי במצב הזה. אז לבשתי כמה סמרטוטים ויצאתי לרחוב בלי ארנק, סלולרי, מפתחות או כל חפץ אחר, במטרה לחיות שם כמה ימים ולילות. וכך אכן היה, והחוויה שחוויתי אז היתה ייחודית ומדהימה.
זרקתי לה את האפשרות לעשות זאת שוב. הפעם לא בתל אביב ולפרק זמן מצומצם יותר. הרעיון נראה כחביב עליה. גם היא, כך היה נדמה לי, לא בחלה במצבי קיצון. היא לא ידעה כי עוד באותו היום אני כבר תכננתי את הכל - חדר בבית המלון הכי מפואר בסביבה של עיר פרברים נידחת; מגיעים, שמים את התיק ומחליפים לסמרטוטים, יוצאים ל- 24 שעות לרחוב - ככה - נטו, חיים שם קצת על כל מה שזה אומר, ואז מהתהום חוזרים לבית המלון, מתקלחים, מתלבשים יפה, הולכים למסעדה טובה, חוזרים לחדר המפנק ללילה, ומשם - הביתה. כמובן שאלה היו תכניות שבאותה עת נותרו עדיין אצלי בלבד, אבל זה לא מנע ממני להזמין חדר במלון ולקבע את כל ההכנות.
מידי פעם היינו משתעשעים במילים - אני הייתי מציין כי אשמור עליה מחבורת השיכורים שינסו לאנוס אותה, או לחילופין אמכור להם אותה כשפחת מין בעבור סלייס של פיצה וכוסית וודקה; היא היתה מציינת כי היא תשכיר את שירותיי למרבה במחיר ואף בגין תמורה פחותה מזו שציינתי אני. הומור שכזה, אתם יודעים.
החיים הובילו לכך שאנו לא בקשר מזה תקופה. יחד עם זאת החלטתי כי אני מבצע את התוכניות ויהי מה. תכננתי לבצע את זה במחצית השנייה של יולי, אבל מפח רגשי מסוים שספגתי (בגלל מישהי באמת מיוחדת, בעלת שילוב מושלם של חוכמה, יופי ופתיחות), גרם לי להקדים את התוכניות לתחילת שבוע זה. וכך יצאתי בגפי לאותה עיר פרברים נידחת ולאותו בית מלון אשר את שהותי בו הקדמתי.
עזבו את כל הפרטים הקטנים - היה מרהיב.
בגדול, אכן היתה שם חבורה של נערים/גברים צעירים שיכורים אשר לא נרגעו עד שנוצר מאבק פיזי (ניסיתי, בחיי שניסיתי להימנע מזה, אבל יש סיטואציות שפשוט לא מאפשרות אחרת; אם היא היתה שם אז בטח זה היה נגמר באופן שונה אבל לי זה לא הצליח), שנגמר בחבלות כאלה ואחרות לכל המעורבים; רגיעה והשלמה עם אותה חבורה עקב הכרה מצדם במה שיכול היה להיגרם שם ולא נגרם; שתייה של כמה בקבוקי וודקה ביחד לתוך הלילה (את הרוב הם שתו כמובן, הם גם אכלו שם כל מיני שאריות של דברים לא מזוהים, לא הייתי מספיק רעב כדי להצטרף אז מזה נמנעתי); היפרדות מהחבורה הזו בשלב מסוים; זריחה מדהימה; חיוך וכמה מילים יחד עם קפה שחור וכמה פרוסות לחם עם גבינה שחלקו איתי פועלים שם בסביבה עם לב רחב רחב; ועוד המון חוויות - הכל במשך כ- 30 שעות ולא יותר.
משם חזרתי ברגל למלון. לא בדיוק רצו להכניס אותי עם איך שנראיתי אבל הצלחתי לשכנע אותם שאני אורח במלון והכל בסדר. נכנסתי לחדר, עשיתי מקלחת טובה, התלבשתי כמו בן אדם ויצאתי לאכול משהו. לאחר מכן התארגנתי וחזרתי לתל אביב.
חזרתי מזוכך. שבע. רגוע.
מידי תקופה משהו מתעורר בי, סוג של רעב למקום הקיצוני הזה בנפש שלי שתמיד נמצא שם, אורב בחשכה, רדום בחיי היומיום אולם עדיין, מצוי – שם – עמוק. המקום הזה פעם בי ביתר שאת בשבועות האחרונים, בגלל אותה "מיוחדת", עד שהייתי חייב להשביעו. מאחר שלא היתה בידי היכולת להשביעו לרגליה, אזי מצאתי חלופה - רגעית אמנם, מספקת פחות, אבל עדיין משביעה.
"דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאתו" (משלי כה טז). די לי לתקופה הקרובה; אעלם שוב בין הצללים עד אשר יגבר בי אותו רעב.
לפני 13 שנים. 6 ביולי 2011 בשעה 12:21
