הבלחי מחשבות

הוא מכה בי לרגעים, הגעגוע.
כמעין נחש בריח האורב אי שם, ממתין לרגע הנכון לכרוך את עצמו סביב הנשמה שלי;
ממתין לקימה בבוקר, לנסיעה ברכב, למרווח בין שתי פגישות, לכל זמן בו יש מקום למחשבה פנויה.
שם – במקומות החלולים האלה – נכרך אותו געגוע סביב גרוני וגורם בו למחנק,
מעקצץ את קצות העצבים שלי, מלבה את המחשבות,
ממקד אותי – רק בך ובצורך הזה שלי,
צורך בנשימה שלך, במבט שלך, במגע שלך, במהות שלך,
צורך המתבטא בזעקה אילמת,
במאבק על כל נשימה, על כל פעימת לב, על עצם הקיום שלי –
געגוע.

הוא מכה בי לרגעים, הגעגוע.
ואני לא נלחם בו כשהוא מגיע, אני מתרפק עליו, מתבוסס בו, נאחז בו;
כי הוא חלק ממך, אותו געגוע, חלק מהמכלול המורכב הזה שיוצר אותנו.
ובאותם רגעים אני מרכין את ראשי ונותן לסערה לסחוף אותי למחוזות שלך,
אל עבר הגולמי, הראשוני, הייצרי.
ובעודי מלחך את אותו מקום בו דרכת אז, ברגליים יחפות,
בו נותרו טביעותיך,
אני לא חושב אפילו מה זה אומר או כמה עלוב זה נראה,
מאחר שחלק ממך נותר שם, בעוד אני נותרתי חסר -
געגוע.

הוא מכה בי לרגעים, הגעגוע.
ואני פורש אותו לפניך במילים שקולות וברורות, כאילו אפשר באמת לפרוט רגש למילים;
אבל אני יודע כי את קוראת מבעד למילים, קוראת את נפשי, כי גם היא – שלך.
ובאותו רגע בו שפיותי מצויה על בלימה, את מעניקה לי את קרש ההצלה שלך,
מילה, מבט, נגיעה או כל משהו אחר ממך.
ואז העננים מתפזרים מעל הסופה שלי,
אני מביט בך – במלוא הדרך,
ויודע כי זו הדרך שלנו אותה איש לא באמת יבין,
וכי גם את חשת, בצורה זו או אחרת, את אותו –
געגוע.

הנאה מרובה יקירה שלי; נוחי, תבלי, תחווי - וחזרי במהרה ובשלום.