לפני כמה שנים הזמינו אותי להרצות בכנס מקצועי מסוים באיטליה. בניגוד לרוב מכריי, אני מנסה בדרך כלל להימנע מהאירועים האלה, אני לא ממש בנוי לכל ההתחככויות המקצועיות הללו, על אך שאני מודע לחשיבותן. אולם באותה פעם הסכמתי להגיע.
הארגון שהזמין אותי להרצות בכנס, החליט שהוא רוצה לצ'פר אותי משום מה, ועל כן הטיס אותי לרומא כ- 48 שעות לפני מועד תחילת הכנס, ובחזרה לארץ כ- 24 שעות לאחר תום הכנס. הכנס עצמו ארך כיומיים. כמובן שהאירוח כלל חדר נהדר במלון מצוין, ארוחות, אש"ל וכיו"ב – כך שבאמת דאגו לרווחתי.
כך מצאתי את עצמי ברומא, עם 48 שעות מלאות לעצמי. התכנון היה להעביר את הזמן בטיולים רבים, אוכל טוב, קריאה וקצת מנוחה. לשם כך יצרתי קשר עם ידידה ותיקה וטובה שלי, שגרה שם באותה עת עם בן זוגה. היא כמובן שמחה מאד על כך שהזדמנתי לרומא, ודרשה שאתייצב אצלה מיד עם הגיעי. פרט "שולי" נוסף – אותה ידידה ותיקה מכירה אותי מילדות, וידעה היטב על משיכתי לבדסמ, לכניעה ונתינה בנסיבות מסוימות ומול נשים מסוימות. ביני ובינה, לא היו מעולם יחסים באספקט הזה, אולם היא ידעה היטב כי הפן הזה מצוי בי.
נחתתי ברומא בשעות הבוקר המוקדמות, הגעתי למלון, פרקתי ציוד, התקלחתי, החלפתי בגדים ויצאתי לכיוון הידידה לארוחת בוקר, כפי שקבענו. התכנון היה להמשיך ממנה לכמה מקומות בהם רציתי לבקר. כשהגעתי אליה, נוכחתי לדעת כי היא הזמינה לארוחה חברה שעובדת עמה, איטלקייה מקומית בשם R.
R נראתה בדיוק לטעמי – נאה ביותר עם אופי ואינטלקט שמשפריצים ממנה בכמויות. תמיד היתה לי חולשה לסוג הבחורות האלה, המשלבות מראה מצודד עם אופי וחוכמה הניגרים מהן.
בתחילה, לא חשדתי בדבר, אולם המבטים של הידידה והחיוכים הרחבים שלה, גרמו לי מהר מאד להבין שמשהו כאן לא ממש תמים... לאחר זמן מה כשהחיוכים שלה הפכו למטרידים מידי, שאלתי אותה בעברית מה נסגר איתה. במקום להשיב לי, היא אמרה באנגלית בקול רם, כי יש מעבר לכל הדברים עליהם דיברנו, תחום עניין נוסף המשותף לי ול- R, אינטימי משהו, עליו כדאי לנו לשוחח באופן אישי. מאחר שאני מכיר אותה מספיק טוב, ידעתי מיד לאן היא מכוונת, והתחלתי להחליף צבעים שלכולם משותף היה הגוון האדום...
גם R לא ממש הגיבה, והמשכנו בארוחת הבוקר לכאורה באופן שגרתי ונעים, כשמידי פעם הידידה ממשיכה לחייך לעברי חיוכים רחבים מידי. בכל מקרה, כאשר פניתי ללכת לאחר כשעתיים, אזרתי אומץ ושאלתי את R אם היא מעוניינת להיפגש יחד, רק היא ואני וללא הידידה המעצבנת שלי, לארוחת צהריים. R השיבה בחיוך כי היא תשמח, וכמקומית מבין שנינו נתנה לי כתובת של מסעדה חביבה בה ניפגש בשעה היעודה אותה תיאמנו.
בשעות הספורות שנותרו לי עד לפגישה עם R, הסתובבתי קצת וטיילתי, אבל לא הייתי ממש מרוכז. מצד אחד, נמשכתי ל- R מאד, היא היתה בדיוק הטיפוס הזה שיכול לשבות את ליבי, וידעתי היטב כי אנשים כאלה נקלעים בדרכי לא בנקל. אולם מצד שני, ידעתי כי כל מה שיכול להיות כאן, אם בכלל, מוגבל בזמן ולכן תהיתי אם נכון עבורי להכניס את ידי אל תוך הלהבה הזו.
בכל אופן, כאשר הגעתי למסעדה הקטנה ש- R בחרה עבורנו, הוקסמתי – דובר במקום אינטימי ויפהפה, ולמרות שהקדמתי היא כבר ציפתה לי שם, ישובה על כיסא בשולחן צדדי ונראית נפלא. התיישבתי מולה והתחלנו לדבר. באופן טבעי, השיחה גלשה מהר מאד למחוזות בדסמים. המילים זרמו מתוך שנינו כמים, ומהר מאד מצאתי את עצמי משתף אותה בסודות ומאווים כמוסים, מביט בעיניה ומוצא שם נדבכים ועומקים חדשים, אשר הלכו והפכו ייחודיים עם כל מילה נוספת שנאמרה שם.
כשיצאנו מהמקום לאחר למעלה משלוש שעות וכ- 2 בקבוקי יין, היא הציעה לי ללגום אצלה יין קינוח. היא גרה באותה עת עם שותפה נוספת, אולם זו נעדרה מהבית במהלך אותו שבוע. אמרתי לה כי כדאי אולי שאעבור קודם במלון ואחליף בגדים, אולם היא ציינה בחיוך קטן כי לא בטוח שאזדקק לכך... לא שאלתי שאלות נוספות...
כאן אמור היה להגיע שיא הסיפור הקצר הזה, בו אתאר בדיוק ובלשון רחבה וציורית מה היה, מה בדיוק עשינו, איך עשינו, באיזה תנוחות גיאומטריות הייתי אני כשהיא ניצבה מעליי, באיזה אביזרים ערכנו שימוש ועוד כיוצא באלה פרטים. יחד עם זאת צר לי לאכזב, מאחר ואיני מתכוון לפרט איזה מאלה כלל וכלל. אסתפק בלומר, כי יצאתי מביתה בדיוק שעתיים לפני מועד תחילת הכנס, כי ביליתי בביתה את הלילות במהלך הכנס מהרגע בו תמו כל ההרצאות והארוחות הרשמיות ועד למועד ההתכנסות למחרת, ועם סיום הכנס שוב שהיתי אצלה – עד סמוך למועד הטיסה חזרה. החוויות בינינו היו מיוחדות, נהדרות אפילו, וזאת על אף ששנינו ידענו כי הן לפרק זמן קצוב, כי מה שקורה בינינו יוותר לעולם בין כתלי החדר בו שהינו, כי קיימת בינינו התאמה מדהימה, גאונית אפילו, אולם ההזדמנות לממשה היא כעת ולפרק הזמן המוגבל בו נמצאנו יחד, בלבד.
ואכן, למשך אותו זמן מוגבל היתה בינינו אהבה, או לפחות סוג של אהבה; אני הייתי שלה במובנים מדהימים, והיא ניגנה עליי ככלי. שנינו ידענו כי מדובר באפיזודה חולפת, ואף שלא ממש היינו "טיפוסים" של חוויות מזדמנות מעין אלה, משהו בנו התחבר ונתן קרקע אמיתית למקום הזה לפרוח ולשגשג בינינו, גם תחת אותן נסיבות.
לפני שעזבתי, החלטנו שנינו כי אין ממש טעם לשמור על קשר אינטנסיבי, אלא על התכתבות ברמה כזו או אחרת ותו לאו. ידענו, כי לו המרחק הגיאוגרפי לא היה חוצץ בינינו, סביר להניח כי היינו בוחנים את מהות הקשר הזה לעומק, אולם גם ידענו כי לא ניתן להילחם בעובדות כהווייתן וכי מלכתחילה, נועדנו אך ללגום מהמעיין ששרר בינינו ולא לגמוע ממנו לרוויה.
וכך, נפרדנו בארוחת ערב אצל אותה ידידה טובה, שלא הפסיקה כמובן לחייך ולהחמיא לעצמה עד כמה היא גאונה ומדהימה על כך שמצאה לנכון להכיר בינינו, מחמאות שאיש מאיתנו לא הכחיש.
למעלה משבע שנים חלפו מאז. אותה ידידה חזרה לארץ זה מכבר; אני עברתי כברת דרך לא קטנה בכל משעולי החיים; הקשר שלי עם R מתמצה כיום במיילים קצרים מידי פעם בעיקר בחגים ובאירועים מיוחדים; גם R עצמה התפתחה והתקדמה בכל תחומי החיים. יחד עם זאת עבורי, רומא תמיד תהיה טבולה בריחות ובטעמים של R, ובשעות הנפלאות שהייתי לרגליה.
עוד כמה שעות אני יוצא לכיוון שדה התעופה.
יש לי פגישה ברומא מחר ואני עומד להישאר שם עד יום ראשון, לנקות קצת את הראש.
מעניין מה התוכניות של R ליומיים הקרובים... 😄
לפני 12 שנים. 2 בפברואר 2012 בשעה 18:29
