לפני 15 שנים. יום שלישי, 31 בינואר 2012 בשעה 9:36
ואחרי שבוע נותרים הזיכרונות בדבר רגעים קטנים: שגרה של בוקר, התכתבויות במהלך היום, ריגושים קטנים הנמהלים במהלך העבודה, שיחות חטופות, מגעים מזדמנים, איים של אינטימיות בתוך ים החיים הסוער, נסיעות ברכב מכאן לשם ומשם לכאן, בית הקפה הזה בו ישבנו אז, המסעדה בה אכלנו בפעם ההיא והרחבה בה הסתתרנו מהגשם, מבטים, ריחות.
נראה לי כי זו המהות האמיתית של הגעגוע, אשר נוצרת לאחר ששוקעת ההבנה כי מה שהיה הסתיים ולא ישוב עוד. רק לאחר ההשלמה הזו בדבר "האין", מתחיל שלב הגעגוע למה שהיה אז, לאותם רגעים קטנים.
הגעגוע הזה לא מונע ממך לתפקד רגיל חלילה. הוא פשוט נמצא שם בפנים, לעיתים ברקע ולעיתים בקדמת הבמה, והוא ימשיך ויהיה שם עד שידעך לו מבלי משים, אט אט. ובינתיים השגרה הקיימת ממשיכה, בלי אותם רגעים קטנים, והיא טובה בסך הכל – על אף אותו חוסר צובט.
נודה על האמת, בכל תהליך של פרידה קיים צד אחד שחסר יותר, כואב יותר – וצד שני שחסר וכואב פחות. אין בכך בושה, אין בכך פחיתות – יש בכך טבע בלבד. בסופו של דבר החוסר והכאב, מתקהים וחולפים, גם אצל הצד הפגוע יותר, ולכך תרופה אחת ויחידה, אבל בטוחה – זמן ("On the wings of time grief flies away", Jean de La Fontaine).
ומאחר שבזמן לא ניתן להאיץ, כל שניתן הוא לתת לזמן לזרום ולרפא בקצב שלו.
הו, הריאליות הזו יום אחד עוד תהרוג אותי... 😄
* סימני הפיסוק הללו באנגלית, שלא מסתדרים, משגעים אותי... אם מישהו יודע איך ניתן לסדר את זה, אנא... תודה.