הבלחי מחשבות

מאז שאני זוכר, ההיגיון אינו בהכרח השיקול המוביל את החלטות קברניטי העיר תל אביב. לדוגמא, מצד אחד בכל רגע נתון כ- 20% מרחובות העיר מצויים בשיפוץ מתקדם לשם החלפת תשתית הניקוז, בעוד שמצד שני כאשר יורדות ברחובות העיר יותר מ- 2 טיפות, 50% מהרחובות בלתי ניתנים לחצייה אלא באמצעות גונדולה. התופעה המעניינת, לא פסחה על הרחוב בו אני מתגורר.

עם הזמן, פיתחתי שיטה די פשוטה ומאד הגיונית (לפחות לטעמי...) להתמודד עם התופעה. בכל פעם שאני נמצא בצד אחד של הרחוב המוצף (גדה), ומבקש לעבור לצד השני (הגדה האחרת), פעולה בלתי אפשרית אם רוצים לסיימה עם אותה רמת רטיבות בבגדים כפי שהיתה בתחילתה, אני פשוט חולץ נעלים וגרביים, מפשיל את המכנסיים עד לברכיים, ומתהלך לי כך מגדה לגדה. בתום צליחת התעלה (או הרחוב) אני מוריד חזרה את המכנס, גורב גרביים, נועל נעליים וממשיך בדרכי יבש כשהייתי. לעיתים, כשנחה עליי הרוח, אני אפילו ממשיך לקפץ כך קצת באגם הקטן שמול הבית שלי, וזוכה למבטים תמהים מכל אלה הבוחרים לדבוק דווקא בשיטה המסורתית, של להיכנס לאגם יבשים, ולצאת ממנו רטובים ונוטפי מים.

בכל מקרה, בסערת הגשמים האחרונה האגם (או הרחוב) רווה מים כתמיד. החניתי את הרכב בגדה אחת, והייתי צריך להביא כמה דברים מהרכב העמוס לגדה האחרת, תוך צליחת האגם הלוך ושוב מספר פעמים. לא היססתי – הפשלתי מכנס, הורדתי נעליים וגרביים והתחלתי במלאכה, שמח וטוב לב.

בעודי עמל כסוור בנמל, ראיתי שתי בחורות עומדות ונועצות בי מבט נואש. האחת דקיקה, לבושה בשמלת ערב שחורה קצרה, גרביון ונעלי עקב שחורות; השנייה דקיקה פחות, לבושה בשמלה ארוכה ובמגפיים. שתיהן היו יפהפיות ונראו בדרכן לאירוע חצי רשמי כלשהו, כמדומני אחת מהן אפילו נשאה בידה בקבוק יין. ואני – מפזז לי בשלוליות מגדה לגדה שמח וטוב לב כאמור.

כשהתקרבתי אליהן, הדקיקה אמרה לי בחיוך שובב – "יפה השיטה שלך, חבל שאנחנו לא יכולות גם."
"מדוע אתן קטנות אמונה?" שאלתי, והוספתי – "אם תחשבי על דרך אחרת, יותר טובה לצלוח כאן את הרחוב מבלי להירטב, אז תלמדי אותי, אשמח לדעת."
"יש לי דרך כזו", אמרה הדקיקה פחות. "אולי תעזור לנו אתה לעבור?"
צחקתי ואמרתי, "מה את רוצה, שאקח אותך על הגב?"
"למה לא", היא הוסיפה בחיוך.

וכך אכן היה. נעמדתי בתחילה מול הדקיקה פחות, אשר קפצה על גבי, והעברתי אותה כך מגדה – לגדה; ואז חזרתי, נעמדתי מול הדקיקה, והעברתי גם אותה באותה דרך. בסיום הפעולה (שלוותה בהרבה צחוק מצד כולנו) הן הודו לי מקרב לב, פטפטנו עוד כמה דקות, ואז חזרתי לעיסוקיי כשאמרתי להן בחיוך רחב – "תמיד לשירותכן".

מסתבר, שאם ממש מתאמצים, ניתן למצוא גם אספקטים חיוביים בהחלטות של קברניטי העיר הזאת...