הבלחי מחשבות

אזהרה: הפוסט הזה לא קשור לבדסמ. הוא קשור להרבה דברים אחרים, אבל לבדסמ – לא. עמכם הסליחה...

------------------------

תכננתי לטייל, הפעם – לבד.
הרגשתי שאני צריך קצת שקט, במיוחד כעת.
במקום בלי קליטה, בלי אנשים, בלי מחשבים – לבד.
בתכנון היה לקום מוקדם ולנסוע לכיוון הנגב הצפוני – חשבתי על אזור נחל גרר והבתרונות, אותו אני מכיר די טוב. נכון, לצאת לאזור הזה לבד לאחר גשם כמו שירד ביום שישי, זה לא הכי חכם – כל מי שמכיר את האזור ונסע שם בחורף, מכיר את כמות הבוץ שיש שם שיכולה במקומות מסוימים להיות בלתי עבירה ממש – אבל החוכמה היא לא בדיוק מה שמניע אותי כרגע. רציתי להיות לבד ובשקט, כבר אמרתי?

יצאתי מהבית ב- 04:30. קר, גשום, אבל שקט. כלב לא היה ברחוב, כך שלצאת מת"א לקח לי בדיוק 5 דקות. בשעה 04:45 מתקשר הטלפון. נ' היה על הקו. עניתי.

"איפה אתה, כבר יצאת?" שאל נ'.
"יצאתי לאן? למה אתה לא ישן?" עניתי.
"באמת נו, אני מכיר אותך מגיל 18, אתה עכשיו בטח רוצה להיות לבד אז אתה נוסע לאיזה חור, ושם בטח תתקע בבוץ ותהיה לבד עד שיגיע הקיץ. אני בא אתך. אל תדאג, אני לא אפריע לך, רק תגיד לי לאיזה כיוון אתה נוסע כי אני נוסע כרגע דרומה, אני מנחש שאתה נוסע לנגב, אולי אפילו לאזור בו טיילנו לפני כחודשיים בו הפסקת את הטיול באמצע בגלל הבלגן שהיה לך אז..."
שתקתי כמה שניות ואז עניתי – "אתה מכיר אותי יותר מידי טוב, חתיכת בן זונה. אם אתה כבר על הרכב בנסיעה אז תפגוש אותי ליד קריית גת. אבל תזכור, אני רוצה להיות לבד ולא לדבר עם אף אחד, אז אתה לא באמת שם, אתה יודע", אמרתי וחייכתי.
"מקובל", נ' עונה, "אני בכל מקרה עם קשר פתוח על 3".

אחרי כשעה אני מגיע למקום המפגש, ורואה את נ' עם הפינג'אן כבר רותח והעוגיות הנפלאות שאמא שלו מכינה ואותן אני מכיר עוד מהצבא. אני מחנה לידו, וכעבור שתי דקות כבר יש לי כוס קפה ועוגייה ביד. שקט. לא מדברים, רק יושבים, שותים ונושמים את אוויר הבוקר המדהים הזה.

אחרי רבע שעה, באופן אוטומטי ממש, מתחילים לקפל את הציוד שנפתח, לנקות את הכוסות ולהחזיר הכל למקום, ומתיישבים עם המפות. הוא מעתיק את הציר שסימנתי אמש, מציע אפילו שינוי קטן, ועדיין – אף מילה. אחרי זמן מה עולים לרכבים.

כעבור כמה דקות הנוף התחלף ואט אט השקט המבורך מגיע.
מידי פעם יורד קצת גשם, אבל בסך הכל מזג האוויר נעים, תוואי השטח עדיין נסבל ואנו נוסעים לנו כך במשך שעה ארוכה.
לאחר זמן מה עצרתי במקום יפהפה, נ' עצר בסמוך אליי והתחלנו לפרוק באופן אוטומטי ציוד לארוחת בוקר קטנה. אני פרקתי מחצלת וכסאות, נ' פרק שולחן קטן.
פתחתי את הצידנית הקטנה שארזתי לי והוצאתי כריך קטן ועגבנייה. נ' הביט בי בחיוך, ופתח קופסה ענקית מלאה בג'חנונים מעשה ידי רעייתו הדגולה להתפאר (אני מכיר את הטעם של הג'חנונים שלה כבר כ- 10 שנים, אין דברים כאלה...), קופסה נוספת עם ביצים קשות, קופסה שלישית עם רסק וחריף ורביעית – עם סלט ירקות טרי קצוץ דק. בנוסף, הוציא נ' בקבוק של מיץ תפוזים סחוט וכוסות פלסטיק. חייכתי. ישבנו לאכול. טרפנו. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני ממש אכלתי מאז תחילת השבוע. ועדיין, אף מילה.

סיימנו לאכול, אספנו את הזבל, החזרנו את הציוד למקום וישבנו קצת על המחצלת. אני הכנתי עוד קפה, נ' עישן סיגריה, האוויר סביב היה מדהים וכך גם הנוף. ושקט. אחרי חצי שעה נוספת עלינו לרכבים על מנת להמשיך בדרך, בידיעה של שנינו שעוד מעט מגיע החלק המאתגר יותר של הטיול...

לאחר זמן מה הגענו לאזורים מלאים בבוץ. שנינו מנוסים בנסיעה בתוואי כזה, נ' אפילו יותר ממני, ולאט ובזהירות התקדמנו, מחליקים להנאתנו. לאחר כמה ק"מ נוספים הבחנתי בבריכת בוץ שאין מנוס אלא לעבור במרכזה ושאינה ניתנת לעקיפה. התחלתי בנסיעה, וכמצופה, בשלב מסוים הרכב התחיל להחליק בפראות אבל עדיין הצלחתי לשמור על הכיוון הנכון. ברבע האחרון, בעלייה קטנה בדיוק ביציאה מהתוואי הזה – בום – רעש מתחת לרכב ואין סחיבה - משהו נשבר. עצרתי, דוממתי מנוע, יצאתי החוצה לבוץ שמגיע לי בערך עד לברכיים. זחלתי מתחת לרכב ומיד ראיתי – נשבר הדרייבשאפט הקדמי. בעודי זוחל שם בבוץ כדי לראות כמה חמור הדבר, נ' כבר זחל שם לידי וראה בדיוק את מה שאני ראיתי. ועדיין – שקט – אף מילה.

עכשיו אני רוצה להסביר קצת לטובת מי שפחות מבין מה קרה שם: הדרייבשאפט הקידמי מחבר את הטרנספר עם הביצה (דיפרנציאל) הקדמית, ולמעשה גורם להנעת הסרן הקדמי והגלגלים הקדמיים. ברגע שהוא נשבר, אז זה אומר שאין הנעה קדמית, וכן שצריך לפרק אותו – פעולה לא מסובכת כאשר הרכב על ליפט ועובדים מסודר, אבל מנגד קשה מאד כאשר הרכב תקוע במהלך נסיעה, ואני לא רוצה לחשוב אפילו איך עושים את זה כשהרכב תקוע בבוץ...

כמה דקות אחרי זה נ' עבר אותי, יצא מתוואי הבוץ, וחיברנו את הרכבים ברצועות גרירה. לאחר כמה ניסיונות הוא משך אותי החוצה מהבוץ הארור הזה. היינו על קרקע נורמלית. עכשיו מה שנשאר זה לפרק את הדרייבשאפט ולאתר מסלול יציאה משם אותו ניתן לנסוע עם הנעה אחורית בלבד, אבל כשאנחנו מחוץ לבוץ – זה כבר הרבה יותר קל.

וכמובן – עדיין – שקט, אף מילה.

ברגעים כאלה, יש רק דבר אחד שניתן לעשות – קפה, ועמו לסיים את העוגיות הנפלאות של אמא של נ', וליהנות מהשקט ומהנוף המדהים. כך חלפה לה חצי שעה נוספת.

מלאכת הפירוק ארכה כשעתיים וחצי. אני עבדתי, נ' נח, ואז התחלפנו כשנ' עובד ואני נח. מיותר לציין כי השקט נשמר כל הזמן הזה. עד כמה שהחוויה הזו היתה בלתי רצויה, היה משהו נעים בלעבוד כך בקור הדוקרני ולהזיע, והכל – בשקט הנפלא מסביב ובנוף המדהים בו היינו. בסופו של דבר הדרייבשאפט פורק, כלי העבודה חזרו למקום, ושנינו מתנשפים, מלוכלכים, פצועים ושרוטים בכל הגוף, מזיעים כמו חמורים, נשכבנו על המחצלת מתנשפים. יחד עם זאת הגיע הזמן לארוחת צהריים...

שוב נפרשו כסאות, שולחן וכיו"ב, ושוב הוצאתי סנדוויץ' מהצידנית, רק כדי לראות את נ' מוציא 4 סטייקים יפיפיים ומחייך. תוך כמה דקות המנגל דלק, הסטייקים היו עליו, ולידם פיתות טריות, ירקות ובקבוק יין אדום. אחרי שגמרנו לאכול ולשתות (ושתינו עוד קפה), התכוננו לצאת לכיוון הכביש הקרוב. ועדיין – שקט, אף מילה.

הדרך לכביש היתה קצרה יחסית, ובמהלכה נ' היה צריך למשוך אותי רק פעמיים (אני מזכיר, אני ללא הנעה קדמית...). בסביבות 17:00 הגענו סמוך לכביש. קפה קטן לפני העלייה, חיבוק אמיץ (ללא הגה) – וכל אחד יצא לדרכו לכיוון הבית.

היה מדהים. גם סביבה יפהפייה, גם קצת שקט, גם לבד – והכל עם החבר הכי טוב שלי.

עכשיו נעים בסה"כ, והיה לי מספיק לבד ושקט היום. בא לי כעת דווקא ללכת למקום עם הרבה אנשים, אולי קצת מוזיקה, אלכוהול טוב ומשהו לאכול. נראה, ארים טלפון לנ' אולי מתחשק לו להצטרף, יש לי הרבה מה לספר לו...

"אולי אין דבר כזה כמו חברים טובים וחברים רעים - יש רק חברים, אנשים שניצבים לצדך כשאתה נפגע, ועוזרים לך לא להרגיש לבד. אולי כדאי לחיות למענם. אולי כדאי אפילו למות למענם, אם זה מה שנגזר. אין חברים טובים ואין חברים רעים. רק אנשים שאתה רוצה, שאתה צריך להיות איתם. אנשים שיבנו את ביתם בתוך ליבך." סטיבן קינג, מתוך סיפרו – "זה".