הבלחי מחשבות

ראיתי אותה היום.
כמה שנים חלפו מאז הפעם האחרונה בה התראינו?
האם הקידומת של הגיל שלי אכן היתה נמוכה בספרה, או שמא רק נדמה לי?

אני הלכתי ברחוב, בתחפושת העבודה הרגילה, טרוד בענייני, בדרכי מפגישה אחת לאחרת.
היא עברה מולי, ככל הנראה במהלך שגרה דומה.
מיד זיהיתי אותה, וחלפה במוחי המחשבה על הפעם האחרונה בה נפגשנו. פגישה שהיתה בנסיבות קצת... אחרות...

חיינו אז למעשה בעולם אחר.
אני הייתי צעיר בכ- 10 שנים, גם היא מין הסתם; הייתי במקום אחר לחלוטין בחיים שלי מכל בחינה שהיא. ויותר מזה – הייתי עדיין מבחינות רבות "בוסרי", "ראשוני", לא מרוכך בקצוות. האמוציות המתרוצצות בי היו אחרות, המחשבה הבינארית של "טוב ורע", "נכון ולא נכון" שלטה בכל נים – צעיר בכ- 10 שנים, כבר אמרתי...

היא היתה אחת מאותן יחידות סגולה שפגשתי בחיי, שאת מניינן ניתן למנות על (הרבה) פחות מאצבעות כף יד אחת, כלפיהן חשתי באמת ובתמים אהבה מסורה ונוראית, ואף היתה הראשונה אולי, עמה לא היו לי כל מגבלות שהן – לא בגוף, לא בנפש, לא ברוח ולא בבשר. הייתי כולי שלה ועבורה, והיא מנגד הכילה את כל זה בהרבה אהבה.

קרוב לשנה היינו "יחד" בצורה זו או אחרת, עם מספר הפסקות קטנות באמצע, קיימנו יחסים טעונים - ככל הנראה אף טעונים מידי. כמה חריצים חרצנו יחד זה בבשר האחר/ת, כמה התוויות, כמה מיקרו-אירועים וכמה זיכרונות שהפכו היום למטושטשים...

בסופו של דבר ותוך כאב עמוק, אותו קשר הסתיים מתוך הכרה הדדית כי לא ניתן להמשיך בו עוד – לא כי האהבה פסה, לא כי הקשר עצמו נמוג, לא כי ההערכה ההדדית התפוגגה– אלא כי פשוט כבר לא עשינו טוב אחד לשני, המתח בינינו הפך אולי לגבוה מידי, צורם מידי, כואב מידי. וכשניתקנו בהחלטה הדדית לגמרי את העבותות הקושרות בינינו, כל אחד מאיתנו הותיר פיסה מליבו השסוע על ריצפת החדר בו התרחשו הדברים, הסתובב ופסע לו לאחור.

ומאז לא נפגשנו. אף פעם לא ידעתי לשמור על קשר עם כאלה שממש אהבתי, זה בוודאי עוד אחד מהדברים הדפוקים בי – אבל תמיד האמנתי כי פרידות, הן כמו סוג של ניתוח – צריך להסיר את הדבר הכואב הזה באבחה אחת – כואבת אולי, אבל סופית וחותכת. במאמר מוסגר, אני מעט מקנא באלה שיודעים לשמור על קשר עם אהובים לשעבר, אולם מצד שני – זה פשוט לא אני, בהיותי ביסוד אדם "בינארי" – של "כן" או "לא".

היא פסעה מולי ברחוב כשמבטינו נפגשו. שנינו חייכנו חיוך רחב וכן. נהניתי לראות אותה, באמת. תמיד בפרספקטיבה של 10 שנים לאחור, "הדברים הרעים" נדחים ומצטמצמים ו"הזיכרונות הטובים" תופשים את מרכז הבמה. היא לא השתנתה בהרבה, במיוחד לא השתנה אותו מבט מדהים שניתץ מתוך עיניה היוקדות. החלפנו כמה מילים, מילים שגרתיות כאלה – אתם יודעים – של מה נשמע ומה קורה - ובסוף אפילו החלפנו באופן מנומס טלפונים ואמרנו "שחייבים להיפגש לקפה" וכן ש"כבר מחר נרים טלפון ונתאם". מילה לא עלתה שם על מהות הקשר שהיתה אז, על החיים היום בהקשרים האלה וכיו"ב; ולעיתים דווקא היעדרה של המילה מהדהד יותר מאשר העלאתה לחלל האוויר, ואכן שרר בינינו ואקום של שתיקה.

נראה לי ששנינו ידענו, כי אין סיכוי שהקפה הזה יתקיים מתישהו.

נראה לי כי גם שנינו חשבנו תחת אותו חיוך מנומס, על הפעם האחרונה בה התראינו, במהלכה חיבקתי את קרסוליה כטובע האוחז בקרש הצלה, היא חיבקה רועדת את גופי המוטל לפניה, כשדמעות זולגות מעיניה ומליבי.

ואכן, היה נעים ומוזר כאחד לפגוש אותה, דווקא אותה – בימים הספציפיים האלה. סוג של תזכורת קוסמית כזו מהעבר הרחוק; כאילו "משהו" רומז לך בסוג של טפיחה על השכם – "יהיה טוב ידידי, אתה הרי יודע".

אמר רבי נחמן מברסלב (אשר את מימרותיו אני אוהב במיוחד) – "כששואלים אדם מה שלומו, והוא עונה 'רע' אומר לו הבורא: 'זה רע בעיניך?! אראה לך מה זה רע!' אבל אם עונה 'טוב' אומר לו הבורא: 'זה טוב בעיניך?! אראה לך מה זה טוב!' "

כשהלכתי לכיוון הרכב בתום אותה פגישה ספונטנית קצרה, שאלתי את עצמי לשלומי, והשבתי – "לא רע, יותר טוב אפילו".