הבלחי מחשבות

בעקבות שיחה שקיימתי היום, צף וגואה בי סיפור דמיוני לחלוטין, על אף שתמיד כל דמיון עלול עוד להפוך למציאות... 😄

-------------------------

אני כותב את הדברים כשאני ערום, לצווארי קולר, ואני מצונף מתחת לשולחן העבודה שלי עצמי, מנסה לעבור על איזה מסמך ובד בבד ללקק את כף הרגל המדהימה המונחת עליי באופן כה טבעי. אני מנסה לחשוב עם עצמי מתי כל זה התחיל ואיך הגעתי למצב הנורא והנהדר הזה בו אני מצוי...

הכל התחיל כמדומני לפני כארבעה חודשים, עת חיפשתי עובד/ת צעיר/ה ונמרצ/ת חדש/ה לצוות שלי. אני רואה חשבון באחת מארבעת הפירמות הגדולות, ומשמש כשותף בכיר בצוות הביקורת. קראו לה בשמת. קורות החיים שלה הונחו על שולחני יחד עם רבים אחרים, והעידו על כך שמדובר בבחורה משכילה, נמרצת, לקראת סוף שנות ה- 20 שלה. כעקרון, הנתונים שלה לא היו שונים באופן מהותי מאלה של שלל המועמדים האחרים. יחד עם זאת, לא יכולתי להתעלם מהתמונה שצורפה לקורות החיים, ובמיוחד – מאותו מבט חודר שנלמד ממנה. ברגשות מעורבים משהו, ביקשתי ממזכירתי לזמן את בשמת לריאיון, יחד עם מספר מועמדים נוספים.

היום בו נקבע לי הריאיון עם בשמת, התחיל ברגל שמאל, במריבה עם לקוח גדול של המשרד בדבר הטיפול ביישום אחד מהתקנים החדשים של ה- IFRS. על מנת להירגע מעט מהוויכוח הארוך והמתיש הזה, לקחתי לעצמי 5 דקות לנקות את הראש ולשוטט באתר הכלוב, לרפרף ולבדוק מה חדש. אני עושה את זה מספר פעמים ביום, ב"רגעים מתים", כל פעם למשך דקות ספורות, תמיד באמצעות הלפטופ שלי ולא במחשב הנייח המחובר לרשת המשרדית. בדיוק אז, נכנסה המזכירה שלי בחיל ורעד, כהרגלה, ובישרה כי בשמת הגיעה לראיון. אמרתי לה כי אקיים את הראיון בחדר שלי, כשאני מתכנן לדבר איתה 5 דקות ולשלוח אותה לדרכה, לא היו לי יותר מידי זמן ואנרגיות לראיון הזה באותו הרגע.

לאחר כמה דקות נכנסה מזכירתי שוב, הפעם – יחד עם בשמת. סימנתי לה לשבת סביב שולחן ההסבה הקטן שבחדרי וישבתי אני מולה. כבר במבט חטוף ראשון גיליתי כי מדובר בבחורה יפהפייה המיתמרת לגובה בינוני, בעלת גזרה דקה, שיער שחור גזור לקרה ארוך ועיני דבש חומות; היא לבשה חולצה מחויטת ארוכה ודקה המבליטה את נתוניה הטבעיים והנאים, חצאית צמודה המסתיימת מעט אחרי הברך, גרביון שחור ומגף בינוני. התרשמתי, אולם בסך הכל אני רגיל לראיין גם בחורות צעירות, נמרצות ויפות, כך שהמשכתי מבלי משים כרגיל. אני הצגתי את עצמי בנימוס, היא הציגה את עצמה, לחצנו ידיים וישבנו לדבר. כשמזכירתי נכנסה להציע לנו שתייה, אני ביקשתי כוס תה ירוק. ציפיתי, כי כצפוי, היא תסרב להצעת מזכירתי לשתייה כלשהי (90% מהמרואיינים מסרבים בנימוס לשתייה וה- 10% הנותרים מבקשים כוס מים), אולם להפתעתי היא ביקשה ממזכירתי כוס תה ירוק גם כן.

התחלנו לדבר. היא סיפרה לי מעט על עצמה, אני שאלתי את כל השאלות הרגילות, מציץ מידי פעם בקוצר רוח במיילים חדשים שמתקבלים באמצעות האייפון שלי, עד שלפתע, כעבור כ- 5 דקות, נקטע רצף הדיבור מצידה בעודה שואלת בטון רגוע ויציב - "אני רואה כי אינך מרוכז. האם אני מפריעה לך באמצע משהו? יש לך כרגע משהו חשוב יותר מאשר לראיין אותי?"
השאלה שלה הפתיעה אותי. קיימתי כבר עשרות רבות של ראיונות, אם לא יותר, ומעולם לא נתקלתי בסיטואציה כזו. הרמתי את עיני לראשונה במהלך הראיון והבטתי עמוק בעיניה. נבוך קמעה, אולם החלטי השבתי – "הנה, כולי שלך, את יכולה להמשיך בבקשה". בעודי עונה לה, חשתי את העומק הטמון במבט שלה, סוג של עוצמה החבויה מתחת לנייר אורז דק, שאין לטעות בטיבה. מבלי לנתק את המבט מעיני היא המשיכה, באותו טון רגוע, ואמרה – "אני שמחה שזכיתי בתשומת ליבך, אחרי הכל תשומת לב היא דבר חשוב, חשוב מאד אפילו..." והמשיכה בתשובה לשאלה שנשאלה. מיותר לציין כי מאותו הרגע, מצאתי את עצמי קשוב אליה לחלוטין, מגלה קושי לנתק מידי פעם את מבטי מעיניה העמוקות.

למען האמת, גיליתי כי באמת מדובר בבחורה מרשימה ואיכותית. מצאתי עם עצמי מנהל עמה שיחה ערה ביחס לנושאים מקצועיים מורכבים, כאשר בכל פעם מצאתי אותה עונה ברהיטות, תוך מחשבה יצירתית ועמוקה.

כשהראיון התקרב לסיומו, ממש לפני מילות הפרידה הרגילות, שמעתי לפתע צליל מוכר נישא מכיוון שולחן הכתיבה שלי, עליו עמד הלפטופ כשאתר הכלוב עדיין פתוח בו. היה זה צליל ההודעה הנכנסת הידוע. קיללתי בליבי על חוסר הזהירות שלי, לא הבנתי כיצד לא העברתי את הרמקול ל- mute כהרגלי. יחד עם זאת ידעתי, כי הסיכוי שהצליל הזה יזוהה על ידה, הוא כה נמוך עד שאין לי סיבה ממשית לדאגה.

עם משמע הצליל נישא על פניה של בשמת חיוך רחב. היא המתינה כמה שניות, ואז אמרה באותו טון רגוע – "אני מבינה כעת מדוע הייתי כה טרוד בתחילת הראיון, כנראה שהפרעתי באמצע שיחה חשובה. אני מודה לך על הראיון, נהניתי למען האמת. אל תטרח ללוות אותי החוצה, הרי יש לך הודעה לקרוא..." – אמרה, קמה בחן, לחצה את ידי מבלי לנתק את המבט מעיני, מבט שהפך לחודר יותר, מצמית יותר, סבה על עקביה ויצאה.

נותרתי עומד על מקומי, גוש של חשש מהול בהתרגשות בגרוני. התיישבתי על הכסא, מתנשם ומתנשף. פשוט לא הייתי מסוגל לעבוד. מצד אחד, כל נימת שכל שנותרה בי קראה לי לדחות את מועמדותה ולשכוח את המאורע הזה, בעוד שמצד שני כל נימה של רגש המפעמת בתוכי דחקה בי לקבל את מועמדותה. כך, ישבתי עם עצמי זמן מה, חסר יכולת לקבל כל החלטה.

* המשך ככל הנראה יבוא; לכל התוהים - אני ממש לא עובד כרואה חשבון... *