הבלחי מחשבות

באחד הימים השבוע הגעתי הביתה בבוקר, לאחר לילה לבן ועמוס בעבודה.
התקלחתי מקלחת ארוכה, התגלחתי והחלפתי לג'ינס וטי-שרט כי ידעתי שאין לי פגישות בהמשך היום.
החלטתי לשבת ולאכול ארוחת בוקר קלה, לפני שאשוב למשרד.
התיישבתי בבית קפה נחמד. השעה היתה בערך 10:00. לא היו שם יותר מידי אנשים.
אחת המלצריות נתנה לי את התפריט בעודה מחייכת לעברי.

הבטתי בה – בחורה יפה, יפה מאד אפילו – כ- 1.70, שיער שחור וחלק, עיניים כחולות, עור לבן, רזה וחטובה, נראית כבת 23-24. היא הבחינה בי מביט בה, וחייכה חיוך חצי מבויש חצי מוחמא. לאחר כמה דקות היא ניגשה אליי לשאול מה ברצוני להזמין, וניצלתי את ההזדמנות להחליף עמה כמה מילים, לא יותר מידי, בעדינות.

היו מעט אנשים בבית הקפה, כך שלא היה לה יותר מידי מה לעשות. היא ישבה על הבר, מירקה סכינים ומזלגות, מגניבה אליי מידי פעם מבטים חטופים. אני שתיתי קפה וניקרתי בצלחת, קורא עיתון, מביט בה מידי פעם. לאחר שראיתי ספר לימוד כלשהו ליד ערימת הכלים אותם היא ממרקת, פניתי אליה באחת מהפעמים בהן היא הסתובבה לידי ושאלתי אותה באיזה אוניברסיטה היא לומדת, ואפילו ניחשתי נכונה את המקצוע. היא החלה לספר לי מעט על עצמה, על הלימודים וכיו"ב, כשאני בעיקר מקשיב.

יכולתי לשרטט לעצמי כבר את כל הסיפור; איך אני רושם לה את הטלפון שלי, מתי בדיוק היא מתקשרת, להיכן אני לוקח אותה כמה ערבים לאחר מכן לשתות ולאכול, את הפרפרים שיהיו לה בבטן לפני שאגיע, איך היא תתלבש ותתכונן, כמה היא תדבר ותספר לי באותו ערב כשהיא צמאה מצידה למילים שלי. הכל כבר היה שם, גלוי ופרוש לפניי, לו הייתי רוצה בכך. ובאותה נשימה ידעתי כמה שזה לא מעניין אותי, לא מה שבו אני חפץ.

ידעתי כמה שאין בה יכולת להכיל אותי; ידעתי כי לעולם היא לא תבקש לכבול את הרצון שלי, לרתום את הכניעה שלי, כי אין בה "די" מאותו תבלין נסתר המאפשר לעשות את אלה בי; ידעתי כי גם אם אוהב אותה, היא לעולם לא תהווה את מושא הכמיהה שלי, מושא לערגה בלתי נדלית ולכיסופים מטעמי, וזה לא כי היא אינה חכמה, נבונה או יפה מספיק, אלא פשוט מאחר וחסר בה את אותו "דבר מה נוסף" שקיים ביחידות סגולה שפגשתי; ידעתי כי גם אם ארצה להעניק לה, לעולם לא אתחנן בפניה שתואיל לקבל את רבעי הטונים שבי, את גופי, נפשי וחיי, על מנת לעשות בהם כבשלה; ידעתי כי לעולם היא לא תוכל לארוג באחת את כל הפנים שבי, לא תוכל לקבל אותי לפרקים חלש ועירום, ולפרקים סוחף כרוח סערה, ולהבין כי כל אלה יחד עם שלל דברים נוספים, מרכיבים אותי, יוצרים אותי; ידעתי כי על אף יופייה לעולם לא אסגוד לדמותה, כי על אף חוכמתה לעולם לא אראה בדבריה כמעין נובע, כי על אף שהחיוך שלה מקסים הוא לעולם לא ישנה את קצב פעימות ליבי; ידעתי כי גם אם אבטח בה, לא אוכל לעולם לתת בה ביטחון מוחלט, גם אם אהיה מוכן להקריב למענה, לא אוכל לעולם להקריב את נפשי ובשרי על המזבח שלה, גם אם אוהב אותה, נפשי לא תכלה באותה אהבה.

חייכתי לעצמי בעודי מזמין את החשבון, מותיר טיפ נדיב, יוצא לאיטי ומפטיר לעברה – "תודה".