הבלחי מחשבות

סיפור אמיתי על פנטזיה:

זה זמן לא מבוטל שאנו מתכתבים, מ' ואני.
לא לקח זמן רב עד שמצאתי עצמי פורש בפניה מחשבות ורגשות כמוסים, כמיהות וערגות.

קשה לי להסביר כיצד קרה שנפתחתי בפניה באופן הזה, בלי שממש הכרנו – כנראה שהמהות שלה אשר נגלתה לעיני מבעד למילים הכתובות, נגעה בי בדיוק באותה נקודה רגישה שגורמת לי להשיל שכבות, לפרוץ חסמים, לערוג ל"יותר" מאותה מהות נכספת.

קשה לי להסביר כיצד קרה שגיליתי כי אני רוצה להתאים את עצמי אליה, מבלי שממש הכרנו – כנראה שהבנתי בשלב כלשהו, כי היא אמיתית לחלוטין, כי היא עושה מה שהיא רוצה, איך שהיא רוצה ובאופן בו היא רוצה. כנראה שגיליתי גם, כי אני מוכן לנסות ולשנות דברים אצלי, בהתנהגות שלי, כדי להתאים את עצמי לרצונות שלה. ואף גיליתי כי כאשר אני מצליח לעשות כן, ומבין כי הצלחתי לגרום לה באופן כלשהו לשביעות רצון, תחושת סיפוק עצומה חולפת בי.

קשה לי להסביר, כיצד קרה כי גיליתי שאני נמשך אליה מבלי שממש הכרנו – מהתמונות שהחלפנו ברור לי כי אני נמשך אליה פיזית, יפיפייה שכמוה, אולם המשיכה הפיזית היא כאין וכאפס לעומת המשיכה המנטאלית העצומה שנוצרה לי למהות שלה. אני יודע, פשוט יודע, כי לו היא רק היתה מתירה זאת, הייתי הופך לגוש רגש רוטט לרגליה. אני מרגיש בכל רמ"ח איברי כי היא מצויה בראש אותה רשימה קצרה, של נשים מיוחדות שגרמו לי לאותו "מצב" נדיר של נזקקות, של השתוקקות כואבת בעצמות. אני יודע כי ידה מונחת על ברז הרגשות שלי, מבלי שהיא ממש "מתאמצת" לשם כך, וברצונה – תפתח אותו, מאחר ואני כבר מזמן הפכתי למים זורמים הממתינים בשקיקה לרשותה בכדי לזרום לרגליה. ורשותה של אותה בריה קסומה, שמורה בידה – והיא בראיית העולם הדקה שלה, יודעת את כל אלה, אולם לא נותנת לכך להשפיע עליה ועל החלטתה ורצונותיה; אכן – אמת צרופה כפי שיאה ונאה.

קשה לי להסביר דברים רבים נוספים, וביניהם חלום בהקיץ שחלמתי שיסודו בהכרות אמיתית מצידי בנסיבות רגילות לחלוטין, של בחורה צעירה בשם דפי (שם בדוי), שממש לא קשורה לסיפור ההזוי הזה...

ובכן קראו לה דפי והיא היתה העוזרת האישית הצעירה של מנהל השיווק של חברה מסוימת, עמו נפגשתי. היא היתה כבת 24, 1.70, רזה, בהירה, בעלת שיער בלונדיני גולש ועיניים ירוקות. יפיפייה אמיתית. המחשבה הראשונה שחלפה בי ברגע שראיתי אותה, היתה עד כמה מ' יכולה ליהנות ממנה. בעיני רוחי ראיתי את פניה ואת מבטה הרושף של דפי, הופכים למהופנטים ומזוגגים ברגע שמ' אוחזת בה, ובעודה הופכת אט-אט למים זורמים, ראיתי בעיני רוחי את דפי זולגת לעבר מ', לרגליה, מלאה באותה כמיהה עזה וכיסופים בלתי נלאים להיות שם עבורה, בשבילה. יכולתי לראות איך היא הופכת שפופה למולה, על אף הגב הזקוף שלה, מדברת בלשון רפה ורועדת, מלאת יראה המשולבת בערגה דקה וכואבת, ואף יכולתי לדמיין את מ' מתענגת על אותם אדים הזורמים מדפי בשל עצם נוכחותה של מ', שואפת אותם לקרבה.

בפעם השנייה בה נפגשנו, דפי כבר הגיעה למשרדי בגפה. מהר מאד עברנו לשוחח על נושאים כאלה ואחרים, כשבין השורות ובזהירות רבה נתתי לשיחה לגלוש למקומות פחות פורמאליים. בשלב מסוים שאלתי אותה אם יש לה בן או בת זוג. היא חייכה חיוך מבויש.
"איך אתה יודע כי אני נמשכת גם לגברים וגם לנשים", שאלה.
"היתה לי הרגשה כזו", השבתי. "זה הכל בעיניים שלך, את יודעת" הוספתי וחייכתי קלות. "ואפילו יש לי הרגשה כי אני מכיר מישהי מיוחדת שתהיה מרוצה ממך, אפילו מאד מרוצה, אבל איתה – צריך להתנהג יפה ולהיות ילדה טובה", חזרתי והוספתי.

במשך כמה שניות שרר שקט מן העבר השני. הבטתי בדפי במבט חוקר, מנסה להבין אם עברתי את הגבול או שמא קלעתי בהערכתי.

לבסוף, אמרה דפי בקול שקט – "אני חושבת שאני מבינה למה אתה מתכוון אבל אני לא בטוחה. אני לא בטוחה שאצליח להיות ילדה טובה, או שארצה בכלל, כלומר אני חושבת על זה – אבל לא ניסיתי את זה מעולם".

חייכתי, והתחלתי לחלוק עם דפי את המחשבות האישיות שלי. סיפרתי לה בגילוי לב על עצמי, על התשוקה שלי להתמסר למישהי מיוחדת שממלאת אצלי את 'המקום הזה', על המשיכה שלי ל'אהבה כואבת', מייסרת, על הרצון שלי לשמש ולשרת. סיפרתי לה על האופן בו אני סבור כי המקום האינטימי והכנוע הזה, משתלב בחיים הדומיננטיים להחריד שלי. ואז סיפרתי לה על מ', על כך שהיא אחת הנשים המיוחדות אותן זכיתי להכיר בחיי, ועל כך שהיא הפכה למעשה לבית המקדש הפרטי שלי אליו אני מבקש להביא אותה, את דפי, כמנחה.

השיחה הסתיימה כשדפי מציינת, כי נטעתי בה חומר רב למחשבה.

כעבור יומיים דפי התקשרה, ובלי מילות הקדמה ציינה מהעבר השני של הקו – "אני מוכנה". השבתי לה מיד כי אשוחח עם מ', אוודא כי היא תיאות להיפגש עמה ואתאם יום ושעה שיהיו נוחים למ', ככל ותיאות.
"רגע, אבל מה יהיה שם בדיוק, אני רוצה לדעת" שאלה דפי. "יהיה מה שמ' תרצה, יקירתי, ואת זה – רק היא תקבע, עבור שנינו" הוספתי בחיוך מרוגש.

המועד תואם והימים שחלפו עד אליו, עברו באיטיות מזדחלת. אין ספק שהתרגשתי. ריגשה אותי הסיטואציה, במהלכה אכין את דפי, אתאים אותה ואגישה כמנחה. ריגש אותי המעמד שלי בתוך כל הסיפור המסובך הזה, אבל יותר מכל – ריגשה אותי הידיעה כי אני עתיד לגרום לסיפוק עבור מ', אפילו אם לא אני אהיה מושא הסיפוק הזה. יש כאלה שיראו בכך כחוויה משפילה, להיות מעין "סריס" המלווה את הקדשה לייעודה; יש כאלה שיראו בכך כחוויה מינית, להיות בחברת שתי בחורות מדהימות; אולם אני – ראיתי חוויה בל תתואר בעצם היכולת שלי לגרום למ' סיפוק באופן הזה, תוך התעלמות מהרצונות ומהכמיהות שלי ושימת מ' במרכז, כדבר היחיד שחשוב – היא והיא בלבד.

שעתיים לפני המועד, הגעתי לביתה של דפי ולפי הוראותיה המוקדמות והמדויקות של מ', התחלנו בהליך ההכנה. לבקשת מ', השארנו במשך כל זמן ההכנה את מצלמת האינטרנט פתוחה, באופן בו לו תחפוץ, תוכל להביט בנו מתכוננים למאורע.

כמצוותה של מ', הורדתי אני את כל בגדיי, למעט תחתונים דקיקים שהסתירו בקושי רב את מבושיי. הוראותיה המדויקות של מ' אף ציינו, כי היא מצפה ממני לכבד את המאורע וכפועל יוצא, לא להפגין סימני גירוי ממנו. למען האמת, זו ההוראה מבין שלל ההוראות שקיבלתי, אשר הפחידה אותי ביותר, שכן מחד גיסא חששתי כי שליטתי בדבר, מוגבלת, בעוד שמאידך גיסא האופן בו הייתי לבוש, או ליתר דיוק לא לבוש, לא השאיר די מקום להסתיר דבר...

ניגשתי לדפי, כפי שצוותי, והורדתי את כל בגדיה עד שהיא נותרה חשופה לחלוטין, רועדת מעט, מבוישת מצד אחד אולם כשסימני הגירוי מעצם הסיטואציה נותנים בה ריחות וסימנים. הובלתי אותה לאחר כבוד לכיוון האמבטיה, אותה הכנתי מבעוד מועד. שם, במשך זמן רב, קרצפתי את גופה בשמנים ובבשמים בריחות האהובים על מ', מקפיד לקרצץ כל חור, היטב, בדיוק כפי שנצטוויתי. לאחר מכן גילחתי את שיערות גופה, וחזרתי ומשכתי את גופה בשמנים וקרמים, עד שהייתי שבע רצון מהמלאכה העדינה. בסוף התהליך סייעתי לדפי לצאת מהאמבטיה המהבילה, ניגבתי את גופה היטב, והובלתי אותה לסלון בו היו מונחים הבגדים שנבחרו על ידי מ' מראש – שמלה קצרה ופשוטה וכפפות תחרה לבנות, הא ותו לאו. דפי הביטה בי במבט תוהה, ואני סימנתי לה בראשי לשלילה – אין בגדים נוספים, אלה בלבד. הקפדנו שנינו, שלא להוציא הגה במשך כל תהליך ההכנה, בדיוק כפי שנצטווינו.

לאחר שהיתה דפי לבושה, התחלתי לצבוע את ציפורני ידיה וציפורני רגליה בלק אותו נתנה לי מ'. הקפדתי בחרדת קודש שלא "לצאת מהקווים", בידיעה עד כמה מ' פדנטית בנושא. הוספתי איפור דק, מעט בושם – והיינו שנינו מוכנים. לפני שלבשתי שוב את בגדיי לקראת היציאה מהדירה לכיוון ביתה של מ', גיליתי כי מרוב תשומת לב דקה למשימה שהוטלה על כתפיי, לא שמתי לב אפילו כי עמדתי בכל הוראותיה של מ', לרבות אותה הוראה ממנה כה חששתי...

כשנקשתי על דלת ביתה של מ', אפשר היה לשמוע את הלמות ליבי. ידי רעדה בעודי נוקש בחרדת קודש על כותל בית המקדש שלי. לאחר שניות מספר שנדמו כנצח, נפתחה הדלת. מין העבר השני עמדה מ', מביטה בנו בעיניה החודרות, מפלחת את גופי, נפשי וליבי לפלחים דקיקים, באופן בו נדרשתי לגייס את כל האיפוק שבי, כדי למנוע מעצמי מלהתפרק לרגליה, מזכיר לעצמי כי אני לא חשוב כאן, כי איני אלא אמצעי להפגיש בין שתי בריות הקסם הללו, כי איני משמש אלא כמסגרת עבור הציור שלהן.

מ' סימנה לנו להיכנס פנימה, וכך פסענו, בעודי תומך בדפי קלות שומר שלא תתמוטט ארצה. ראיתי את דפי מביטה במ' ואת מבטה מתערפל אל מול עיניה. תהיתי היכן מצויה כרגע מ' בתוכה של דפי, האם כבר חדרה לנבכי נשמתה, לזיזים שבין שכבות החיים שנצברו ב- 24 שנותיה; האם כבר עטפה את יישותה של דפי במהותה הייחודית; האם כבר חדרה למוחה של דפי ההבנה כי שום דבר בחיים האלה לא יראה שוב אותו הדבר.

משקלה של דפי הכביד על זרועי מרגע לרגע, עד שלבסוף ניגשה אליה מ' ונגעה קלות בלחייה. בו ברגע גנחה דפי, ובעוד עיניה דומעות היא ירדה על ברכיה בתחינה זולגת לעבר ירכיה של מ', מבקשת במבט את רשותה לאחוז בה כקרש הצלה, נחנקת מעוצמת התחושות הזורמות ממנה ביבבה דקה. בעוד מ' מלטפת לרגע את ראשה כשדפי אוחזת בה, הבטתי בשתיהן וחשבתי כמה יפות הן כך, כמה מתאימות. ראיתי אותן שם הופכות לאחד, לשלם, זו וזו יחד - חיבור אנכי של שני חצאים היוצר אמת עירומה ופשוטה. ובאותו הרגע, הן נראו לי כחוטים מתוחים בין שמים וארץ, כתפילה יוקדת, כשילוב של אש ומים, של חומר ורוח, כראשוניות דוממת - ודמעה איימה לזלוג מעיני בעודי ממלמל את המילים שכתבה רבקה מרים -

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם לָגַעַת.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
חוּטִים מְתוּחִים בֵּינֵיהֶם
בֵּין הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וּבֵין הָאֲדָמָה הַמְּשַׁוַּעַת.
וְאֶת הָאָדָם הוּא יָצַר
שֶׁהָאִישׁ הוּא תּפִלָה וְהוּא חוּט
נוֹגֵעַ בְּמַה שֶׁאֵינֶנוּ
בְּמַגָּע שֶׁל רֹךְ וְדַקּוּת.

אט אט הרימה מ' את דפי, וכיוונה אותה ללא אומר אל עבר חדר השינה.
אני נותרתי שם בפתח, מביט בהן, תחושה של סיפוק יוקדת בי על כי מצאה מנחתי חן בעיני מ'.

לאחר דקה שנדמתה כשבריר שנייה, או כנצח, נשמתי מלוא הריאות, הסתובבתי ויצאתי מבעד לדלת, מקפיד להגיף אותה בשקט וללא הפרעה. תם תפקידי להיום.

מה מציאות ומה דמיון? זה כבר לכם לנחש ולי לדעת; זה הרי סיפור אמיתי על פנטזיה...