הדבר הראשון אליו שמתי לב כשנכנסתי אליה הביתה לראשונה, היו הכפכפים הוורודים אותם נעלה לכפות רגליה, ששיוו לה מראה תמים, ילדותי אפילו. מראה אשר עמד בניגוד מוחלט למילים שלה, לחיוך שלה, למבט שבעיניה.
הכרנו לפני יובל קטן. אני הייתי סטודנט ובמקביל עבדתי באיזה בר חשוך בת"א. היא נהגה לפקוד את המקום מידי פעם. אני לא יודע למה, אבל מכל העשרות הרבות של הלקוחות הקבועים אשר ישבו אצלי על הבר, דווקא לה נהגתי להעניק מחוות קטנות. היא הייתה שולפת סיגריה מהקופסא, ובטרם שזו נגעה בשפתיה, הייתי שם עבורה עם המצית. המשקה שהזמינה עמד להגיע לסיומו, ומיד הייתי ממלא שוב את הכוס. נוצרו לצידה כתמי מזון או משקה, ומיד הזדרזתי למרק את המקום. היא פנתה לעברי בזיע ראש כדי להזמין משהו, ומיד עזבתי הכל והייתי שם קשוב לרצונותיה. אני לא ממש יודע כיצד נוצר בינינו המצב הזה, שכן באותה עת לא הייתה בינינו תקשורת מעבר לזו הקיימת בין נותן שירותים ומקבל שירותים, אולם לאחר זמן מה מצאתי את עצמי ממתין בציפייה מידי ערב, לבואה, וכאשר הייתה מגיעה לבסוף הייתי מרגיש משקל קטן יורד מעל נפשי. לעיתים, כשהייתי מעניק לה שירות כלשהו, היא חייכה. אני זוכר עד היום כמה ציפיתי לחיוך הזה, כמה חשבתי עליו, ייחלתי לו.
באחד הערבים בהם ציפיתי לה כהרגלי, ראיתי אותה נכנסת לבר בגפה ומתיישבת מולי. בן רגע הבחנתי שמשהו לא כשורה, שכן פניה לא היו כתמול שלשום. איני יודע מה בדיוק גרם לי להבחין בכך; אולי תשומת הלב הדקה שלי כלפיה, אולי ממילא הדבר היה בולט – בכל מקרה, לא עצרתי בעצמי, הנחתי את כף ידי על כף ידה הבטתי בעינה ושאלתי – "משהו קרה, אני רואה. אני יכול לעזור? את מעוניינת לדבר?"
למען האמת, לא חשבתי יותר מידי לפני שניגשתי אליה כך, באופן כה ישיר. פעלתי מתוך דחף מסוים שבער בי ולא מתוך מחשבה.
רגע ארוך היא הביטה בעיניי בלי להוציא הגה, ולאחר כמה הלמות לב אמרה כשהיא מלווה את המילים בצל חיוך נוגה – "אני בסדר, אל תדאג. אבל אם אתה מעוניין, אפשר לדבר קצת אחרי שתסיים את המשמרת".
באותו יום הייתי צפוי לסיים את המשמרת בערך בשתיים בלילה, ובשמונה בבוקר כבר הייתי אמור להיות בלימודים. עם זאת לא היססתי ועניתי כי אשמח אם נשוחח בתום המשמרת.
הרגעים שחלפו עד שהמשמרת הסתיימה, היו מלווים עבורי בשקט מתוח. הקפדתי, כתמיד, להיות רגיש לסביבה ולבצע את עבודתי נאמנה, אולם היה בי מתח מוסווה עצום. בדיעבד אני חושב כי פשוט התרגשתי.
בתום המשמרת, ניגשתי אליה מתוח קצת ושאלתי היכן היא מעדיפה לשבת. לבסוף פנינו לבית קפה סמוך, שהיה פתוח ברציפות כל הלילה, שם התיישבנו והתחלנו לשוחח. השיחה שהתנהלה גלשה והפליגה למחוזות רחוקים, ורק כאשר הפציע השחר הבנתי כי הרגעים הקסומים בהם שוחחנו, הפכו לשעות על גבי שעות. היא סיפרה לי כי מצב הרוח העגום מעט נובע ממריבה קשה שהייתה לה עם חברה טובה. דיברנו על זה קצת, ואז היא תהתה כיצד יכול להיות ששמתי לב לניואנס קטן כזה, ובכלל – כיצד אני שם לב לפרטים מיני פרטים שקשורים אליה ולנוחות שלה. ציינתי מעט במבוכה, כי אין לי תשובה טובה לכך, וכל מה שאני יכול לומר הוא שהדברים האלה נראים לי חשובים. כי חשוב לי להדליק לה את הסיגריה לפני שזו מגיעה אל שפתיה; כי חשוב לי שיהיה לה נקי ומסודר, שלא תטרח לגבי עניינים פעוטים בהם אני יכול לסייע, שלא תהיה כבולה במועקות מיותרות שביכולתי לסלק ממנה; וכי הכי חשוב לי – מבט שביעות הרצון על פניה. אני זוכר כי דיברתי בלהט, ברהיטות, אולם בשלב מסוים לחיי מעט האדימו ועיניי השפילו מבטן כשהבנתי מה יוצא מפי באופן כה מהיר, נחרץ וחסר שליטה. אני אף זוכר כי בתגובה, היא הרימה את פניי בכף ידה והעניקה לי לטיפה קלה, אשר צמררה את עורי וגרמה לי לרעידה בלתי רצונית. וגרמה לי גם לשקט וביטחון.
לבסוף, ליוויתי אותה לביתה. בפתח הדלת, עת נפרדתי ממנה לשלום, אחזתי בחוזקה בכפות ידיה, ממאן לתת לרגע להיגמר, רכנתי לעברה ונשקתי לכף ידה הפתוחה נשיקה ארוכה, שואף אותה אליי. היא חייכה את אותו חיוך נסתר, נכנסה לביתה והגיפה את הדלת, מותירה אותי עומד מרוגש, מבולבל וחסר מילים. כל כך רציתי באותו הרגע ליפול על ברכיי לפניה, לומר לה כמה אני משווע למסור לה אותי, את כולי; את העצמות שלי, את העור שלי, את הגידים, הורידים והעורקים; את הכבוד שלי; את הנפש המייחלת שלי – כמה אני משתוקק לרגע המושלם הזה בו אתפלש לרגליה. כל כך רציתי, אולם המילים לא יצאו מפי ונותרתי מתנשם מאחורי דלת מוגפת.
חזרתי לביתי, התקלחתי ארוכות במים רותחים, והמשכתי את שגרת היום שלי תוך שאני עטוף תוגה והרגשת החמצה. לא הצלחתי להבין כיצד כלאתי בתוכי את כל אותם כיסופים, כיצד לא פרשתי את מחשבותיי לפניה. הרגשתי גם, כי לא ראוי היה הדבר מצידי שהרי אלה שלה, יציר כפיה, לא פחות משאלה שלי, שכן אין אני אלא כלי קיבול לכל אלה, בד – עליו היא מציירת במכחול הרגשות שלה.
באותו ערב לא הייתי אמור לעבוד. אחר הצהריים, זמן קצר לאחר ששבתי לביתי, צלצל הטלפון הנייד שלי כשעל גבי הצג הופיע מספר שלא הכרתי. עניתי, ומהעבר השני שמעתי את קולה. לאחר דקה של דברי חולין, גמרתי אומר שאת אותה טעות, איני מתכוון לעשות פעם נוספת. קטעתי לרגע את השיחה ואמרתי – "עשיתי אתמול טעות. היו דברים שרציתי לומר, שרציתי להביע, אבל נמנעתי מלעשות כן, מסיבות שאינן ממש ברורות לי. אני מבקש ממך הזדמנות לתקן את זה. אני מבקש לומר את כל שלא אמרתי אמש. לאחר מכן, תעשי את אשר את מבינה, אולם הדברים הבוערים בי חייבים להיאמר". כמה שניות ארוכות לאחר מכן היא השיבה בקולה השקט, כי אני מוזמן להגיע אליה בעוד כשעה. הודיתי לה פעם נוספת, וסיימנו את שיחתנו.
התקלחתי, התלבשתי ויצאתי לכיוונה מפוזר נפש. מחשבותיי, שבדרך כלל מרוכזות, ממוקדות, החלטיות ומלוטשות, היו כל כך מפוזרות עד שלא הצלחתי לרכז אותן למקום מסודר ונינוח, מתוכנן מראש – כפי שאני רגיל. מצאתי את עצמי רבע שעה לפני הזמן סמוך לביתה, ונשארתי ברכב, שוקע במחשבות מפוזרות עד בוא המועד המדויק שקבענו. בשעה המיוחלת דפקתי על דלת ביתה, וכשהיא פתחה את הדלת נעתקה נשימתי.
היא לא נראתה באופן שונה, או התלבשה באופן מיוחד – פשוט המראה שלה, לאחר אותן שעות של ייסורים עצמיים, גרם לי לאבד את האחיזה המועטה שנותרה לי בקליפת העצמיות המעושה שעוד עטיתי על עצמי; היא לא עשתה דבר לשם כך אלא היתה היא עצמה, אולם עבורי – לא היה צריך יותר מכך.
היא לבשה ג'ינס שהחמיא לגזרתה הצרה, חולצה קצרה, שערה היה אסוף ולרגליה היו הכפכפים הוורודים הילדותיים משהו. נכנסתי והתיישבנו בסלון, שותפתה לדירה לא הייתה בבית. לאחר כמה שניות של שקט, ניסיתי להתחיל ולומר לה את דבריי. בעוד שככלל אני אדם רהוט ובלשון המעטה איני חסר ביטחון עצמי, מדהים היה כי לא הצלחתי להתחיל משפט שלם, ומצאתי את עצמי מגמגם בפניה מילים חסרות, מאדים מעט.
כמה ניסיונות לא מוצלחים לאחר מכן, בשקט ובחדות האופייניים לה, היא תפסה את פניי בידה ואמרה – "תירגע, תנשום, ואז תעשה מה שאתה חושב כי אתה צריך לעשות". באופן פלאי כלשהו, המגע והמילים שלה סילקו את העננים מעל מחשבותיי, ונשימה אחת לאחר מכן מצאתי את עצמי מתפלש בעפר רגליה, מטמין את פניי בכפכפים הוורודים אותם נעלה.
היינו ביחד כחצי שנה. בדיעבד אני סבור כי זו הייתה מערכת היחסים ששילבה בדסמ, אשר אולי הכי התקרבה למערכת יחסים אמיתית כפי שאני מגדיר מערכות יחסים. בסופו של דבר נפרדנו מסיבות מסוימות, אשר שוב בדיעבד איני יודע היום אם די היה בהן כדי לסיים את מה שהיה שם. ומנגד – ניתוח עניינים שבלב, בדיעבד, חוטא לרוב למציאות ובוודאי שאינו מועיל. סמוך לפרידתנו, כתבתי לה מכתב, והיא כתבה לי כמה שורות משל עצמה, בהן ציטטה במשולב עם הטקסט שלה פסוקים משיר השירים, פרק ג' –
"על-משכבי בלילות, בקשתי את שאהבה נפשי; בקשתיו ולא מצאתיו: אקומה נא ואסובבה בעיר, בשוקים וברחבות, אבקשה את שאהבה נפשי; בקשתיו ולא מצאתיו: מצאוני השמרים, הסבבים בעיר; את שאהבה נפשי ראיתם: כמעט שעברתי מהם, עד שמצאתי, את שאהבה נפשי; אחזתיו ולא ארפנו..."
המכתב הזה שמור אצלי עד היום, ואני זוכר בבירור את הרגע בו קראתי בו לראשונה, ובמיוחד – את הרגשות שעברו בי.
מידי תקופה, אני מוצא עצמי קורא לפני השינה פרקים נבחרים מהתנ"כ. אני קורא אותם לעצמי, כסיפור מרתק – במנותק לגמרי מפרשנויות מסורתיות שלמדנו אי שם בבית הספר, ומעניק לספר הספרים הבנה ופרשנות אישית שלי; חלק אני קורא ברפרוף וחלק אני קורא בעניין רב, מרותק נוכח היופי הגלום בדפים המצהיבים הללו.
בכל פעם שאני מגיע לשיר השירים, וכן בכל פעם שאני רואה בחורה נאה עם זיק מיוחד בעיניים נעולה בכפכפים וורודים, אני תוהה אם ללא שידעתי, מצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיה והרפיתי... לרוב, רגעים ספורים לאחר מכן, אני מסלק מעצמי את הערפול המחשבתי, מחייך וממשיך הלאה.
