אני אוהב לארח חברים, במיוחד בערבי שישי. בערך פעם בשבועיים-שלושה מגיעים בערב 4-8 חברים, ואנו יושבים ומדברים עם המון אוכל טוב ויין משובח. אני אוהב את ההכנה שלפני האירוח - את הקניות של שישי בבוקר, את תכנון הארוחה אותה אני עומד לבשל, את הבישול עצמו שמתחיל בצהריים ונמשך לסירוגין עד הערב. אני אוהב במיוחד, את העונג הקטן של כולם מהמאכלים, מהיין, מהחברה, מהאווירה. יש בזה עבורי סוג של "ניקיון", משהו שדומה במידה מסוימת ל"ניקיון" אותו אני מקבל מטיולים בטבע.
היום בערב יגיעו לכאן 6 חברים. התפריט כבר מסודר לי בראש – למנה ראשונה קלמארי ממולא בבשר סרטנים ועשבי תיבול, צרוב בחמאת מרווה; למנת ביניים צלעות טלה ברוטב נענע, שמן זית, שום, ג'ינג'ר, דבש ונגיעת בלסמי; למנה עיקרית רוסטביף מתובל מנתח אנטריקוט עם תפ"א צלויים בתנור בשמן זית והמון עשבי תיבול, וסלט חסות ועשבים עם גרעינים מסוגים שונים בויניגרט הדרים; לקינוח גבינות משובחות ומוס שוקולד שכבות (3 סוגי שוקולד שונים). את היין יביאו החברים, למרות שתמיד יש לי בבית הרבה יין טוב.
קמתי בבוקר (יום שישי אצלי מתחיל בדר"כ ב- 05:30), רצתי, שתיתי קפה קטן בקפה ליד הבית, התקלחתי ויצאתי להתחיל בקניות. קניתי את הבשר בחנות יחסית חדשה שפתחו לא רחוק ממני, ולידה את פירות הים הטריים והגבינות, ומשם יצאתי במטרה ללכת ישר לשוק.
כמה עשרות מטרים דרומה, ראיתי אדם זקן מחטט בפח האשפה מולי. אני יודע, לא מדובר במחזה נדיר בימים אלה, בוודאי לא בת"א, ובדרך כלל אני לא מתעכב נוכח מראות כאלה, אבל הפעם – הרגשתי משהו מעט שונה. אולי נוכח העובדה שבדיוק הוצאתי סכום כסף לא מבוטל על אוכל, ואולי נוכח יום השישי הנעים שבחוץ, ואולי מאחר שאותו אדם נראה קצת מבויש, כמי שטרם הסתגל למקום הזה, למצב הזה, ואולי מתוך תחושה פנימית אצלי - נעצרתי מלהתקדם, ניגשתי אליו בעדינות ופניתי אליו: "בוקר טוב, סבא. מה שלומך? איך אתה מרגיש?"
בחרתי לקרוא לו דווקא "סבא", שכן לא מצאתי כינוי טוב יותר לקרוא למישהו שגילו בערך פי 2 משלי (טוב נו, הגזמתי מעט, בערך 1.65 פעמים מגילי), ושאיני רוצה להביך אותו. בדיעבד, היה בו גם משהו שהזכיר לי מעט את סבא שלי עליו השלום, שהיה עושה הכל, לא משנה מה, עם מבט נחוש בעיניים, נחישות שלא הנאצים יימח שמם ולא החיים הקשים בארץ הצליחו לקחת ממנו.
"תודה רבה, בחור צעיר" הוא השיב לי, לא כל כך מבין מה אני רוצה ממנו.
חשוב לי להסביר, כי הרגש שחלף לי כלפיו, לא היה רחמים. אני חושב שרחמים, בוודאי במקרה כזה, הם רגש מעט אגואיסטי שמכוון יותר כדי לסייע לעצמך בהתמודדות עם חוויה לא שגרתית כזו, ואין בהם כדי באמת לסייע לאחר. מה שבאמת רציתי, זה להתעניין בשלומו, להבין אם אני יכול במגבלות הכה-גדולות שלי, לסייע ולו במעט, ואני ממש לא מדבר על מתן שטר של 20 ₪ אלא קודם כל להבין את הסיטואציה.
"אתה מוכן אולי לארח לי לחברה סבא לזמן קצר, ולשבת עמי לשתות כוס קפה? מה אתה אומר? אני מתגעגע לסבא שלי, ואם תסכים לשבת וקצת לדבר איתי, זה מאד ישמח אותי", אמרתי לו.
לאחר היסוס של כמה שניות, הוא נאות, והתיישבנו בבית קפה סמוך. הזמנתי לשנינו קפה וכריכים, מתעלם מהמבט המוזר של המלצרית. בחצי השעה שישבנו שם, הבנתי כי מדובר באדם שעד לפני שלוש שנים חי חיים נורמטיביים לחלוטין. כי לפני שלוש שנים פקדו אותו מספר אירועים בעטיים הוא מצא את עצמו ללא פרנסה, ללא משפחה, ללא חברים, ללא בית – זרוק ברחוב, וכי משם הוא לא הצליח להתרומם. נוכחתי לדעת כי מדובר באדם קשה יום, אולם רהוט, נקי ואמיתי – שכל מה שהוא רוצה זו הזדמנות לשוב ולהתפרנס, לכלכל את עצמו – אולם נוכח גילו והיעדר מקצוע מסודר, הוא לא מצליח לעשות את זה למרות שהוא מנסה כל מה שהוא יכול. התרשמתי כי באמת ובתמים, הוא מנסה הכל, ה-כ-ל, ולא מצליח. היה לי חשוב להבין את זה לפני שאני עושה משהו.
בשלב מסוים הרמתי טלפון למכר שלי. טוב, לא בדיוק מכר – אלא סוג של חבר. מדובר באדם שנולד עם נכות (פיזית) מסוימת וגדל בשכונה קשה, בבית קשה מאד. בגיל צעיר ביותר הוא הפסיק את לימודיו, והסתובב ברחובות, לא תמיד בחברה הנכונה. אה כן, אבל הבן אדם גאון, כך שבשלב מסוים הוא גילה שכל מיני דברים קשים, באים לו בקלות, והוא המציא כמה דברים, ופיתח כמה דברים אחרים, ועל הרקע הזה הכרתי אותו לפני כעשר שנים. נוכחתי לגלות אז אדם קשה כמו סלע, חד כמו סכין, עם ניסיון חיים כמו של אוליבר טוויסט, אבל עם לב ענק ונפש חמה. הפכנו לחברים טובים במרוצת הזמן, משגילינו כי יש לנו לא מעט עניינים שמחברים בינינו בקצוות. עשר השנים המפרידות בינינו בגיל (קצת יותר מ- 25% מהגיל שלי; הנה אני רואה את רובכם כבר עושים את המתמטיקה לגביי, ואת חלקכם אפילו עושים את המתמטיקה לגבי הסבא...) לא שינו הרבה לצורך הקרבה הזו.
קשה לומר שחסר לו היום משהו, לבחור. לפני שנים ספורות עזרתי לו למכור את אחת החברות הקטנות יותר שלו, בכ- 100 מיליון ₪, אולם עדיין – הוא לא שוכח לשנייה אחת מהיכן הגיע וכיצד גדל. אני מעריץ אותו על זה. ועד כמה שהוא קשה וקשוח, אני חושב שבמקרה שלו זו הייתה אחת הפעמים היחידות בהן נתקלתי במצב, שבדיקת הנאותות הפיננסית העלתה כי החברה שמכר הייתה יכולה להרוויח הרבה יותר כסף לו היו מנוכות ממנה כל מיני הוצאות, בגין עובדים מסוימים שהרוויחו יותר ממה שהיו אמורים להרוויח על פי מחירי שוק, או כאלה שנחיצותם מוטלת בספק, או לו היו מנכים הוצאות בגין 100 תנורי חימום שהחברה רכשה בחורף אחד, ואשר איש לא יודע היכן הם בדיוק היום (לעומת זאת 100 משפחות, להן היה קצת פחות קר בחורף, יודעות...).
בקיצור, הרמתי לו טלפון, ולאחר שיחה של 3 דקות נקבע כי מונית תאסוף את "סבא" ביום ראשון למפגש קצר עם החבר, ולאחר מכן ככל הנראה הוא יועסק אצלו בתפקיד של עוזר-גזבר. "אני ממש מחפש אדם כמוך, אני מאד שמח ש'זחלן' הפגיש בינינו", כך אמר לו החבר טלפונית...
זמן קצר לאחר מכן הודיתי ל"סבא" שישב איתי לקפה, קמתי והלכתי. נראה לי כי משקל כל שקיות האוכל שסחבתי איתי, היה קל יותר עם צאתי מבית הקפה.
התלבטתי רבות אם לכתוב את הפוסט הזה בכלל, ואם הוא שייך לכאן בפרט. תחת לבטים, החלטתי לשים אותו כאן בכל זאת, שכן לסיפור הזה יש שני גיבורים בלבד – ה"סבא" והחבר, אני בסך הכל הפגשתי ביניהם עם מעט תשומת לב, שבדרך כלל אין לי לסיטואציות כאלה. אני הבטחתי לעצמי בעקבות הסיטואציה הזו דבר אחד ויחיד – לנסות ולהיות בעתיד, מעט יותר רגיש לסביבה שלי. אם מישהו בוחר להסיק מסקנות אישיות אף הוא, הרי זה על אחריותו בלבד. :)
טופח לי הבצק כרגע (הוספתי ברגע האחרון גם פוקאצ'ות לתפריט, וגם ירקות מוחמצים, וגם עוד כל מיני דברים...) כך שאני מפסיק עם הלבטים ופשוט לוחץ על הכפתור ומפרסם.
שבת שלום לכולם.
