נעים מאד, אני ז' (זחלן). איך קוראים לך?
לא, אני לא 'עבד', אני ז'. אני קודם כל ז', ומול נשים מאד מסוימות אני גם עבד. אנחנו כלל לא מכירים עדיין, אז עבורך, כעת לפחות, אני ז'. אז איך אמרת שקוראים לך?
לא, אני מצטער. כשם שאני איני 'עבד', את עבורי אינך 'מלכה', 'גבירה', 'רוזנת', 'ליידי', 'צארית', 'ברונית' או בעלת כל תואר אצולה אחר, ובוודאי שלא ניתן להוסיף לכל תואר אצולה שכזה גם שייכות כלשהי אליי, אנחנו הרי כלל לא מכירים, כבר אמרתי? אז איך אמרת שקוראים לך?
נעים לי מאד, ש'.
מה דעתך שנשב לכוס קפה ונדבר קצת? את עושה רושם של אדם מרתק והייתי שמח להכיר אותך יותר. כן, אני מתכוון ששנינו נשב, שנינו נשתה ושנינו גם נדבר וגם נקשיב. עד כמה שהמחשבה לשתות את הקפה על ארבע מתחת לשולחן מתוך צלוחית בה טבלת את כפות רגלייך, נדמית עבורי כנעימה ומעוררת, הייתי מעדיף להתמקד בשלב הזה בלהכיר אותך, את יודעת.
ברור שגם אני אשאל שאלות ובוודאי שאני מבקש שגם את תשיבי להן. נכון, כלפי מי שנוגעת בנפשי בכף יד חשופה ועושה בזו כבשלה, קיים בי רצון עז, ערגה של ממש אפילו, לרצותה, לשטח הרים לשם העלאת בדל חיוך על שפתיה. נכון, יש בי רצון, כלפי זו הצרובה על מיתרי ליבי, להבחין בכל נימה דקה של צורך על מנת להגשימו עבורה, בשבילה - זו שעולמי מונח לרגליה. אבל כל אלה הם עבורה בלבד, בגין מי שהיא ומה שהפכה להיות עבורי, בעוד שאנו לא החלפנו די מילים כדי ממש להכיר. אז אם זה בסדר מצדך, אני מבקש שתחילה נכיר, ואני לא יודע על דרך טובה יותר לעשות כן מאשר לשבת ולדבר. בסדר?
רגע, אני יודע. אני יכול לבקש משהו? כן - לבקש, לא להתחנן, לא להתרפס, פשוט – לבקש. אני מבקש כי תסירי לרגע את הסוגריים המסולסלים האלה כשאנו יושבים לדבר. הם סתם מכבידים ומפריעים לשיחה שלנו. הנה ראי – אני הסרתי את שלי. ז' ו- ש' יושבים לשוחח, נטולי כינויים ונטולי סוגריים. בסדר?
כן, בוודאי - אם אנו מדברים את גם צריכה להגיב. אני יודע שאת רגילה לעיתים שכותבים לך ואת לא עונה. זה לא כל כך מנומס, את יודעת, אבל במצבים מסוימים הנימוס נדחה מפני דברים אחרים. אבל אנחנו ממש לא שם, כפי שכבר הסברתי, כי לעת הזו אין בינינו את אותם דברים אחרים. אז אם את רוצה שנשוחח, את תצטרכי לענות.
איזו שאלה, ברור שאני מתכוון להביט לך בעיניים כשנדבר. נכון, הייתי בעבר במצבים בהם נמנעתי, ברגעים מסוימים, מלהביט למישהי בעיניים, מתוך סוג של כבוד המשולב ביראה וכמיהה עזה שאני חש כלפיה. נכון, היו נשים בחיי כלפיהן הרגשתי, ברגע מסוים, כי לא מדובר באדם כי אם ברוח קודש שצילה שורה עליי ומכיל אותי תחת שולי גלימתה. אולם כולן היו עבורי, בתחילה, כאחד האדם, וגם אותם רגעים מופלאים היו במינון הנכון ובעת המתאימה.
מה יהיה לאחר שנשוחח? אני באמת שלא יודע. אני מניח כי לאחר שנשוחח נכיר טוב יותר. זה מספיק, לא? הרי להכיר טוב יותר אומר, שגם נרגיש אם אנו רוצים לחוות עוד, ואולי אף לחוות יותר ואחרת. כן, בוודאי ששנינו נהיה צריכים לרצות את זה, הרי זה ברור, לא?
את צודקת. יכול להיות שלמרות כל אלה, שלמרות אותו "שוויון לכאורי" יהיו בינינו בעת שנשוחח גם קווים של זרימה אנכית, מעין חוטים דקיקים הנמתחים להם בין מילים וסוחפים אותנו, כל אחד, למקומו באותה היררכיה אנכית. אני מניח כי אם כך יקרה, זה יתבטא בתחילה בהרגשה פנימית שלנו, בניואנסים, במחוות של הנדת ראש, מבטים ורבעי טונים. את שוב צודקת, אם כך יקרה, זה יאמר הרבה.
ומה יהיה אם בסופו של דבר אבקש ממך להחזיר את הסוגריים המסולסלים? אם אבקש זאת, ממש אבקש זאת, בנפש מתחננת ובוערת – אם אפציר בך ממקום נקי ואמיתי לקבל אותי, את כולי, שתעשי בי כשלך – אם כך יהיה, אז מהנקודה הזו אני משער שאת כבר תחליטי...
