המסע לנצחון.

זה בא בלילה כשאני לא בשליטה על מה שמסתובב לי בראש.

זה בא בלילה כשאני לא יכולה לבלבל את המוח על זה שאני כבר לא בקטע. 

כי אולי זה לא שאני לא בקטע כמו שהקטע שלי השתנה. אולי זה לא שהקטע שלי השתנה כמו שאני השתנתי. 

האמהות שינתה אותי לאין שיעור. שינתה את מהותי, את נפשי, את כל כולי. 

אז שכחתי אותי קצת, או אולי לא שכחתי אלא בחרתי אחרת. בחרתי בה. כל בוקר אני בוחרת בה כבר מעל 10 חודשים ואמשיך לבחור בה עד יומי האחרון. 

אבל בלילה, זה פתאום נכנס.

חולמת סגידה. אתה שמסמל בעיניי כח, עוצמה, שליטה אמיתית, מהקרביים והלאה. אולי היחיד שבאמת סגדתי לו ולא חצי מהעוצמה שהייתי סוגדת לו היום. מתוך ידע עמוק יותר והבנה עצמית.

היחיד שהתמסרתי לו עד זוב דם. היחיד שהשאיר עלי ועשה איתי כל מה שהוא רוצה איפה שיכל לרצות ותמיד בחר נכון. שמר על כבודי לצורך העניין. גם אם הוא מצליף בי בשוט השוורים ואני מדממת שאגות למענו. 

אז חלמתי אותו, חלמתי איך כל מה שהיה רדום בי מתפרץ מולו שוב. כמו שרק הוא יודע להוציא ממני. כל מה שהפורנו לא מספק, כל מה שאי אפשר לצרוך בשום מקום אחר ואי אפשר לקנות.

בלי התנגדויות נוזלת לרגליו, לשירותו. הוא לא היה צריך לדבר. ידעתי מה הוא רוצה, צריך. 

חלמתי אותו, או אולי אותי. 

את הצורך להתפלש בבסיס של העליון שלי.

את הצורך להיות במקומי, על הברכיים עם הפה צמוד אל בין רגליו והעיניים נישאות מעל, נושמת קדושה בזמן שהוא מדבר עם האחרים מסביבו. כל כך טבעיים חיי בין רגליו, למרגלותיו.

לשרת אותו דרך הגשמת האפלה שלי. 

אז כן, השתנתי. זה כבר לא בום טראח, מכות , הצלפות, כאב. זה עמוק יותר. מזין יותר, מפרה יותר, עמוק יותר. 

זה מתחיל לבעבע בי. היא שוב מתחילה לנעוץ ציפורניים וליילל אל הירח, זועקת למימוש.

תסתמי גם כן את,

אין לי מקום גם בשבילך עכשיו.