מה אפשר לומר?
מעבר לחוסר הבנה איך התקיימתי בלעדייך קודם?
מה עשיתי? איך בכלל חייתי?
הדרך שלך בתוכי הייתה מהממת, ההגעה שלך הייתה קשה. טראומטית אעיז ואומר.
אבל כבר הנה עברו וחלפו להם 3 חודשים ואת פה, בכל נימי נפשי את מתקיימת, ברמה שכשאת ישנה בצהריים או בלילה, אני מתגעגעת לחבוק אותך. להריח אותך.
לקח לי קצת זמן להפתח לרגש המפחיד הזה, לעוצמות שמציפות כל אטום בגוף שלי בצורה ורמה שלא ידעתי שקיימות בעולם.
שמעתי על זה. על האהבה הזאת שאי אפשר להסביר במילים, אבל אני הרי ממש טובה במילים אז אין מצב שלא אצליח להסביר.
אבל אני באמת לא מצליחה.
איך אפשר להסביר את התחושה הזאת שהעיניים שלך מעבירות בגופי? זה כאילו את לא מסתכלת בעיניי אלא מחוברת בקו ישיר לנשמה שלי, שמתרככת והופכת לשלולית מול העיניים החכמות והמופלאות שלך.
אמרו לי פעם שיש לי עיניים שמדברות. איתך אני מבינה מה זה אומר.
איך אפשר להסביר את התחושה של העור שלך?
של הריח שלך?
איך אפשר להסביר במילים איך אני מרגישה שאת צוחקת.
או בוכה. כשאת בוכה ואני לא מצליחה מיד להבין למה והלב שלי, הו, הלב שלי פשוט נסדק מכל רגע של בכי שלך.
קצרה היריעה מלהכיל, אני מהמקום שלי עכשיו מבינה כל כך הרבה יותר ומצד שני, מרגישה שלא יודעת כלום. כל הידע שלי מתמסמס לי בין האצבעות כשאני עומדת מולך. כאילו לא למדתי כלום כל חיי. מהבולה.
רוצה להיות מושלמת, שהכל אעשה מושלם והכל יהיה מושלם בשבילך אך מבינה שזה לא קיים, מושלם. אני מבינה שזה פשוט להיות "טובה דיה".
אבל עדיין מרגישה אשמה שאני לא מושלמת.
יש לי עוד כל כך הרבה לכתוב ולהביע, אך העייפות מכריעה אותי.
אני מנסה לתפקד במליון חזיתות אבל מבינה שהרגע, התפקוד היחיד שחשוב זה איתך. צמוד צמוד לשארית הזמן הבלתי מופרע שיש לנו יחד.
ולשארית חיינו.
נ.ב
שמתם לב פעם שהמילה wow, אם תהפכו אותה, יוצא mom?
