אתם מדברים כבר זמן מה, צ'אט, מסנג'ר, סקייפ, טלפון.
הגיעה ההחלטה להפגש.
ספונטנית, את יוצאת מהבית להפגש איתו במקום שקבעתם.
מגיעה למקום, פוגשת אותו ועל פניו, הכל נראה נורמלי.
מקשקשים קצת, הולכים יחד, פתאום את מבינה שאתם עושים את דרככם לדירה שלו.
"רק" בשביל לקחת את המפתחות לרכב שלו.
את כבר שועלות קרבות ותיקה, כך את חושבת, נותנת לטיפת תמימות אפילו לזלוג פנימה שאת מהנהנת והולכת אחריו (משום מה) לקחת את המפתחות.
הדירה מוחשכת "הנורות נשרפו", את לא מאמינה שמישהו באמת ישתמש בתירוץ כזה להחשיך דירה וממשיכה, לא יכול להיות באמת, הבן אדם חכם יותר מזה, הם דיברו כבר כמה וכמה פעמים, היא קראה אותו הרבה, לא יכול להיות שזה תירוץ.
את אפילו לא מתיישבת, הרי רק הגעתם לקחת את המפתחות.
או שלא.
את מוצאת את עצמך מרגישה כלואה, לא במקום שאת אמורה להיות,
נורות אזהרה מהבהבות מאחורה אבל את מייחסת את זה לעובדה שאת לאחרונה קצת על קוצים.
עד שהוא סוגר עליך. נכנס למרחב שלך ואת מבינה שזה לא נעים לך, את ממהרת ומיידעת את הבחור שרק ניראה שנהנה מזה ולוקח עוד צעד קדימה.
פתאום את בפינה.
הרגליים רוצות לברוח, לקחת אותך החוצה, רחוק ממנו.
סוג של נימוס מטומטם משאיר אותך שם.
משהו לא מרגיש בסדר ולא הרבה זמן אחרי זה את מבינה מה, שהידיים שלו מתלפפות מסביבך ואת מבינה שאת לא יכולה לקלף אותו ממך, אפילו האצבעות שלו יותר חזקות מהידיים שלך שאת מנסה להשתחרר ופתאום היסטריה חודרת פנימה שאת מבינה שאת לא יכולה להשתחרר.
פחד אוחז בך. פחד אמיתי, לא פחד של משחק, לא פחד מעושה, פחד משתק שאת לא מאפשרת לו לשתק אותך.
את ממשיכה לחזור על זה שזה לא נעים לך, שאת לא רוצה בזמן שהידיים שלו תופסות אותך, הקול שלך משתנה, הוא מילל יותר, זה כמו דלק בשבילו שהוא מנסה לשלוט בך, להכריח אותך להרפות מתוך התבוסה הפיזית. הידיים שלו רוצות ללוש אותך ולגעת, את מרגישה שזה הולך להסתחרר משליטה, במיוחד שלך, זה לא הכיוון שאת מסכימה לו אבל ניראה שהמושג "נשלטת" אומר לו שהמושג "לא" זה לא חלק מהערב הזה, מהצורה שבה הוא חושב שזה צריך להתנהל.
הקול שלך מתגבר, הלחימה עיקשת וברגע שהוא לשניה משחרר אותך (מסיבה שאת עוד ימים אחרי זה לא תביני מה בדיוק היה ההבדל בין ה"לא" הזה ל"לא" האחרים), וברגע ששתי האצבעות הראשונות שלו כבר לא משולבות מסביבך, את על הרגליים, רחוק מהישג ידו, לוקחת את הדברים שלך בתוך פחות מכמה שניות ואצה החוצה מהדלת, בקושי סוגרת אותה מאחוריך.
הלב שלך דופק שאת ממהרת להתרחק כמה שיותר מהמקום הזה, מהכלוב הזה שנהיה שם,
הכלוב שאת לא רצית או הסכמת להיות בו.
את מעשנת סיגריה ושותה משהו לפני שאת עושה את דרכך הביתה, רועדת. לא רוצה לנהוג ככה.
מה עשית לא בסדר? את לא מצליחה להבין באיזה שלב ה"לא" שלך הפך להזמנה.
את מגיעה הביתה, למבצר שלך ומוצאת את עצמך פשוט בוכה את עצמך לדעת.
מה יכל לקרות, איך לא נזהרת, איך את מתעלמת מהנורות הללו, כמה משקל את נותנת למילים כתובות והתנהגות מעושה לעומת המשקל של המציאות.
את מאשימה את עצמך ונודרת לא לעשות את זה שוב לעולם.
לא להפגש עם אנשים שמשחקים עם כללי הזהירות שלנו, הנשים. להיות יותר סגורה ועקשנית בזה.
"לא נעים" מת מזמן.
את נשברת שהיד של החבר הכי טוב שלך מחבקת אותך דקות אחרי שאת מגיעה הביתה,
החבר ששמע את הקול שלך והבין שמשהו לא בסדר.
החבר שעזב הכל ובא לשמור עליך, גם אם זה רק בלהיות שם שתרגישי בטוחה.
את לא מצליחה לישון, ה- What if של מה שיכל לקרות רודף אותך,
את יכולה להשבע שהריח הדוחה שלו עדיין עליך והולכת להתקלח.
את מתקלחת שוב בבוקר.
את מתקלחת שוב בצהריים.
מקלחת נוספת בערב.
את חושבת שאת מגזימה, ששום דבר לא קרה אבל את בעצם מבינה שזה שאת אדם חזק,
שזה שאת דעתנית, שזה שאת לא מוותרת, זה מה שאולי הציל אותך מהטיפשות שלך להכנס לדירה הזאת מלכתחילה.
את עוטפת את עצמך באנשים שמגוננים עליך.
מתאוששת בתוך מרחב בטוח ושומר.
גם אתן, אלו שפה כבר הרבה זמן,
אלו שיודעות, שנפגשו בעבר עם גברים,
שיצאו למסיבות, שהלכו למקומות, שראו עולם.
לכולנו זה יכול לקרות,
אם אנחנו משחקות עם כללי הבטיחות שמגוננים עלינו.
אז למדת, למדת המון.
עוד שיעור בחיים שבמזל לא היית צריכה ללמוד אותו עד סופו בשביל להבינו.
משהו שהכי חשוב, שבאמת שלא שכחתי אבל פשוט לא ידעתי אם לציין פה במקום בפרטיות...
אבל תודה ענקית לגברים של חיי, על הימים האחרונים, המגוננים והמחבקים.
לפני 12 שנים. 28 ביוני 2012 בשעה 8:27
