המסע לנצחון.

בא לי לחנוק אותך,
להכות אותך עד זוב דם,
להתרחק ממך ולזרוק גפרור עליך אחרי ששפכתי עליך ליטרים של בנזין.
בא לי לזרוק אותך מהחלון ולראות אותך נוחת.
בא לי שתשבור משהו.

ואז אתה בא.
וכל מה שבא לי זה להתגלגל לכדור מסביב לרגליים שלך וללקק לך את הרגליים.
ואני בכלל שונאת רגליים.
ואז אתה נצמד אלי והישבן שלי נע מעצמו, מתחכך, מתחנן בלי מילים.
אני נמסה שהאצבעות שלך חוקרות את העור שלי, מתמוססת לרגליך בלטיפה אחת של הלחי.

זה מעצבן אותי, שכל דבר שאתה רוצה שאעשה, אני בסוף עושה.
מעצבן אותי שלמרות שאני נגעלת מדברים, אני עושה אותם איתך והם לא מרגישים כל כך נורא.

זה מעצבן אותי שאני כל כך רוצה להיות הכי שלך,
אבל אני לא.
וגם קצת כן.

זה מעצבן אותי שלא משנה מי נוגע בי, זה לא אותו הדבר.
זה מעצבן שאני לא יכולה להתגאות בכלום.
זה מעצבן שאני מטומטמת שזה מגיע אליך.
זה מעצבן שאני מטומטמת בכלל.
זה מעצבן שאני צריכה להתאמץ כל כך לנתק אותך מהלב שלי.
זה הכי מעצבן שאני לא מצליחה.


ואתה יודע מה הכי כואב?
הכי כואב שאני חושבת שזה עוד מעט יגמר.
הכי כואב זה שאני חושבת שאבכה על זה שבועיים שאני יודעת בוודאות שזה יקח יותר,
אבל מנסה לשכנע את עצמי אחרת.