שבוע קשה עובר על כוחותינו.
שבוע קשה מאוד.
שבוע של חדשות לא חדשות
שבוע של "על הקצה"
שבוע שבו הפחד מהמוות מתדפק על הדלת חזק מדי ומוקדם מדי לטעמי.
גלגלי מערכת הבריאות זזים כל כך לאט שלפעמים ניראה לי שאני אמות לפני שיטפלו בי.
ההרגשה הזאת של להיות באוויר, שיש לי משהו בתוך הראש שמסכן אותי ובכל רגע נתון, מי יודע מה יכול לקרות.
הטיסה שלי התבטלה, הלב שלי נחמץ, ההרגשה הזאת של "צעצוע מקולקל" רודפת אותי.
המצב שלי עושה אותי פשוט ונילית פצפוצים במקום הגוריאנית שאני יכולה להיות.
זה מטריף אותי שמשיכה פשוטה בשיער יכולה להוציא ממני דמעות עכשיו.
זה מתסכל אותי שאני חייבת לעצור את עצמי מהפחד שלי על... עצמי.
הכאב שלא מפסיק כבר חופר לי את הדעת.
אני מנסה לכתוב משהו ואין לי את המוזה לפרק לגורמים את מה שאני מרגישה כי אני פשוט מותשת מנטלית.
"יהיה בסדר" גורם לי לחרוק שיניים כבר. כך גם "תהי סבלנית".
זה כבר שנה וארבעה חודשים מאז הבוקר ששינה את חיי.
זה שנה וארבעה חודשים של כאבים ללא הפסקה.
שנה וארבעה חודשים של מרדף מסביב לרופאים.
שנה וארבעה חודשים שאני מתחננת שיטפלו בי.
שנה וארבעה חודשים של הרבה למטה ועוד יותר למטה.
שנה וארבעה חודשים אחרי, אנשים עדיין לא מבינים שזה שעברה שנה ומשהו, זה לא אומר שזה לא קרה.
גשם בחוץ, גשם שוטף.
עוד שעה אני עולה על האופנוע.
אף פעם אני לא יודעת אם ארד ממנו לבד או שיורידו אותי שוב.
שנה וארבעה חודשים אחרי, אני עדיין מפחדת.
