אני מנהלת שיחה לא צפויה על נושא שלא דיברתי עליו מלא זמן.
על גור. עלי כשפחה, על המאסטר האחד שלימד אותי הכל, זה שהשאיר חותם בחיים שלי לנצח.
אני נזכרת בכמה חזקה הייתי תחת הקולר שלו.
איך בכניעות שלי מצאתי חופש אמיתי.
אני נזכרת בכמה מלאה הרגשתי עם הברזל הזה שעיטר לי את הצוואר.
אני נזכרת בדברים הקטנים שהוא לימד אותי.
אני רואה איך הוא שינה לי את האוננות בלי להיות שם לראות את זה.
בפקודה קטנה שנשמעת כמו עצה שהיא יוצאת מהשפתיים שלו בזמן שהוא עומד מולי, מתקן אותי שאני לרגליו עירומה.
"הפרידי את השפתיים, זונתי. תמיד מוכנה לשירות, אף פעם לא סגורה."
"ידיים תמיד פונות מעלה, פתוחה, מקבלת. צוואר גבוה, גאה. עיניים מטה, כנועה."
עד היום, שניות לפני שאני מרגישה את הגל הזה שגורם לי לגלגל עיניים שאני גומרת,
אני מפשקת שפתיים.
הכח שהוא ראה בי,
הכח שבגבולות,
הכח בכניעות.
זה חסר לי.
