לפעמים בא לי לקעקע את זה על המצח.
DAMAGED
באיזה פונט יפה כזה, מעוטר, כזה שמסתיר את עומק המילה הזאת אצלי.
אז החלטתי לצאת לדייט עם מישהו שאני לא מכירה.
מסתבר שלדייט הזה הבאתי גם מישהי שאני לא מכירה. סוג של אני שאני פשוט לא יודעת מאיפה הגיעה.
כזאת שנבוכה מדי, לא יודעת לתקשר בכלל, נמנעת.
אני יודעת שאני ביישנית (הרבה יותר ממה שאנשים חושבים, למען האמת) ושאם מישהו היה רואה אותי במצב הזה, מישהו שמכיר אותי, הוא היה פשוט בשוק. שוק טוטאלי לא סתם שוק.
אני הופכת מחיית החברה שאני למן.. צימוק מקופל.
איכס. בא לי להקיא על עצמי.
מאוכזבת מאוד מהנסיון שלי לצאת החוצה קצת, להפסיק את ההתכנסות ולנסות לצאת החוצה לחיים "האמיתיים".
ניסיתי לתת לעצמי תירוצים, אולי זה בגלל שהוא לא באמת הדליק אותי? אולי זה כי הגעתי למקום שהוא לא "מגרש הבית" שלי אלא שלו. אולי כי זאת פגישה ראשונה ולא היו לנו שיחות מקדימות ממש, מעבר לטיפות קטנות של מידע...
זה פשוט היה אסון ואני שמה את האחריות הזו עלי. הוא לא עשה שום דבר לא נכון.
אסור לי לנסות דברים חדשים ככה. אסור לי.
אני צריכה לעשות את הדרך שאני מכירה, זאת של שיחות מקדימות, גישוש הדדי לפני פגישה.
להקשיב לבטן שלי לגבי מפגשים כאלו.
אומרים לי שאני אומרת יותר מדי "לא". שאני בררנית מדי ושאני קשה מדי.
לפעמים אני חושבת שזה בגלל שאני מנסה בכוונה להשאר לבד אבל מקרים כמו אתמול משאירים אותי בדעתי. עדיף לומר אלף פעמים "לא", עד שיבוא ה"כן" האחד שיהיה נכון.
הבחור שהכי היווה דוגמא לזה זה האהוב שנסע. מבט אחד, חיוך, קצת שיחה וידענו שאנחנו צריכים להפגש. הדחיפות שבה רצינו להפגש הייתה מדהימה והמפגש הראשון היה עוד יותר מדהים. כאילו ואנחנו מכירים שנים. נכון, אלו דברים שלא קורים הרבה אבל למה אני חייבת לנסות את כל הדברים הללו שאני יודעת שלא מתאימים לי בכלל?
אני לא יודעת מה לחשוב.
אני בטח לא יודעת מה לעשות.
אז אני כותבת. כי לכתוב עוזר לי להבין לפעמים, כי כתיבה עוזרת לי לפרוק.
הדמעות יבשו על לחיי בזמן שנרדמתי אמש. התעוררתי לחריצים של אכזבה על פניי שנשטפו בצחצוח של הבוקר.
אז אני כותבת. כי אולי זה יביא לי איזו הארה.
או אולי התגובות שמגיעות אחרי הבלוג.
אין פואנטה הפעם, מצטערת.
זאת רק אני,
קצת אבודה.
