זה כבר שנים שהיא מפנטזת על האפל הנוטף את גבול הרוע.
את החוויה הזו שתהרוס את חיי המין שלה לנצח, הזין שמתאים בדיוק לרחם שלה, זה שיעבר אותה, זה שיעשה אותה אינקובטור לעולליו של הבעלים שלה.
בבטן תפוחה ומלאה, יחפה בבית, לא עובדת, לא מרוויחה, חיה באושר עילאי תחתיו. להכין לו את הבית, את האוכל, את הילדים. לשרת לו את החיים. לדאוג, לטפל, לעטוף.
זה שידע אותה על בוריה, על סטיותיה, על חולשותיה, על כל הצלקות שלה. זה שיקח, יבתק, יפער, ישתמש.
הרעב שלה כבר גרם לגוף שלה להתעלל בה, הרצון הבלתי מתכלה הזה שהיא תחיה כמי שהיא, תחת רודן חלומותיה.
הרעב הזה כבר גרם לה לסבל.
אז היא נפגשה עם ההוא. היא לא הייתה בטוחה שהוא יהיה הרעיון הכי טוב שלה אבל כולם אמרו שהיא צריכה לצאת מהקופסא שלה אם היא רוצה למצוא את הקופסא שלו אי פעם.
אז היא יצאה. הלכה לפגוש אותו. לנסות ולצאת מהקווים, לצאת מה"לא" הקבוע שלה, זה שמסנן את כל אלו שלא מגיע להם להיות הבעלים של הנשמה שלה.
הם קבעו להפגש וללכת יחד לשבת על ספסל, לדבר קצת, להכיר יותר. כמו פעם.
היא הגיעה למקום שהם קבעו, התקשרה אליו, הוא הגיע וחיבק אותה בחום. היא לא אהבה את הריח שלו וכל זקיק בגוף שלה זעק שזה לא טוב והיא צריכה ללכת.
אבל.. "לא נעים" היה שם ברקע.
הוא קשקש משהו על זה שהוא חשב שהם יסעו ברכב שלה, היא חייכה ואמרה לו שהיא לא הגיעה ברכב והם יצטרכו לנסוע בשלו.
היא התלוותה אליו במעלה המדרגות שהוא עלה להביא את המפתחות של הרכב, לחכות בחוץ בשעה כזאת לא ניראה לה כרעיון מוצלח במיוחד, לא בשכונה הזו.
הם קשקשו במעלה המדרגות, זה לא היה בדיוק נינוח, משהו לא הסתדר לה. משהו במקצב השיחה, בתחושת החוטים המפוספסים היה צריך להזהיר אותה.
הם הגיעו לדלת, היא עמדה מאחוריו וחיכתה שיכנס לקחת את המפתחות שיוכלו ללכת כבר, קצת חסרת סבלנות, נעה באי נינוחות.
הדירה אפלה, אין תאורה מלבד מחשב נייד על המיטה. הוא נכנס לתוך הדירה והזמין אותה פנימה, היא נכנסה פנימה, עומדת בקושי שני צעדים מהכניסה, התיק שלה ביד, לא נכנסת פנימה יותר מזה. היא האיצה בו להביא את המפתחות אבל הנה הוא נזרק על המיטה שלו בדירה הקטנה והמעופשת, טוען שהוא עייף ואולי הם ישארו פה.
היא סירבה בנימוס ואמרה שהיא רוצה לצאת החוצה ולא להשאר פה. צעד אחד קדימה מעבר לקיר, לראות אותו בכלל מרים את המחשב הנייד שלו ומניח אותו עליו, מפעיל מוסיקה.
היא ניענעה את ראשה בסירוב, היא לא רוצה להשאר.
הוא הניח את המחשב חזרה בצד והתיישב על המיטה שרגליו על הרצפה, נועץ בה מבט לא מרוצה אך מותח חיוך על פניו, מפציר בה בנעימות מפחידה שהם ישארו שם, שולח יד ארוכה ואוחז בידיות התיק שלה, מושך אותו ממנה. היא משכה חזרה, נסוגה לאחור. הוא התרומם על רגליו, מתמר מעליה ומתקדם עם המשיכה שלה חזרה, הידיים שלו נסגרות תוך שניות על כתפיה, מצמיד אותה לקיר שלא איחר להגיע בדירה הקטנה. העיניים המבוהלות שלה מתרוממות מעלה, פתאום היא מרגישה כמו ילדה קטנה, לכודה במצב שהיא לא הייתה בו קודם. היא מתקפלת פנימה, הידיים יוצרות חוצץ ביניהם, הגוף מסתובב קצת בזמן שהוא נצמד אליה, ריחו מציף אותה - מעורר את מיצי הקיבה שלה וגורם לה פשוט לרצות להקיא פתאום.
היא דוחפת אותו, שני ראשים מעליה הוא מביט מטה בחיוך שגורם לה לצמרמורת מחליאה.
הוא גבוה מאוד, רחב, מתאגרף בזמנו הפרטי. ספורטיבי מאוד.
היא קטנה, בהירה, חזקה יחסית לגודלה אמנם אבל לא מתאגרפת ולא ספורטיבית.
היא הייתה צריכה להשאר למטה ולקחת את הסיכון עם הרחוב הפתוח. היא מבינה זאת כעת.
היא דוחקת אותו רחוק ממנה, מנסה להשתמש בקיר שבגבה כדי לקבל עוד כח, הוא צוחק שהוא נרתע לאחור, נותן לה לחשוב שהיא קצת מנצחת לפני שהוא חופן את שיערה ביד אחת ובשניה הוא נועל את אצבעותיו מסביב למרפק ידה, שולח את ידה אל מאחורי גבה, גורם לה להאנק בכאב שהכתף שלה מאיימת להתפרק מהמקום ואז כמעט ומרים אותה כך מהרצפה.
עינייה מתערפלות שהכאב החד מפלח אותה, כל כך כואב שהיא לא מצליחה להוציא צליל מהפה שלה. וככה על גבול הצרחה הוא מסובב אותה ומוביל אותה עם פניה אליו וגבה אל המיטה שהוא קם ממנה לפני דקותיים, אימה בעינייה והנאה בעיניו.
היא יודעת שאם הוא מפיל אותה אחורה ככה ונופל מעליה, היא שוברת את מפרק הכתף בוודאות, כל תזוזה ולו הקטנה ביותר מפרקת לה את הגוף בכאבים, הבן זונה יודע מה הוא עושה ואיך הוא אוחז בה. היד שלה צמודה לגוף שלה, היד השניה שלה מנסה לשחרר את האחיזה שלו בשיער שלה, ציפורניים ננעצות פנימה, חורצת וקורעת את הבשר.
והוא... הוא מחייך. עומד שם בזמן שהיא חופרת לו בבשר, שפתיו פשוקות שהכאב שהיא מעניקה לו גורם לנשימה שלו להפתח. הוא נותן תזוזה קטנה עם המרפק שלה שבידו, נשימתה נעתקת והוא צוחק.
וכמו שהוא מדמם מהיד, ככה הוא מטפטף את הדם שלו עליה, נצמד וללא שום אזהרה ועם חיוך רחב דוחף אותה אחורה ונשאר צמוד שהיא נופלת אחורה. נוחת עליה עם כל כובד משקלו. היד שלו עזבה את השיער שלה אבל השניה לא עזבה היד המרותקת מאחורי הגב.
הצליל הנוראי שבוקע מהכתף שלה שהוא עוזב את השיער שלה ומניח את היד המדממת על הפה שלה ממית את הצרחה המקפיאה שנורית מהגרון שלה, מורח אותה בדם שלו בזמן שהוא מונע ממנה להודיע לשכנים על מה שמתחולל שם, או מתחיל להתחולל.
עינייה מתגלגלות מעלה, היא חשבה שהיא ידעה כאב בעבר אבל היא גילתה שהיא לא ידעה כלום עד היום. כאב חודר, בלתי מתפשר, בלתי נמנע, מעתיק נשימה.
הוא צוחק ברשעות מוחלטת שהפנים שלה מאדימות מהמאמץ להתמודד עם כמות הכאב שמוזרמת אליה, כובד משקלו לא עוזר.
היד שלו נשארת על הפה שלה שהוא מצמיד את הפה שלו לכף היד המדממת שלו ומודיע לה שהיא לא הולכת להנות מזה לפני שהוא מצמיד נשיקה לגב ידו, מעל שפתיה הצורחות.
היא מנסה לבעוט, לזוז, היד השניה שלה מאוגרפת ואם כל הכאב, היא מנחיתה אגרופים מכוונים לפנים שלו. הוא מרים את הכתף בצחוק מתגלגל ומצמיד את הראש מטה, מגונן על עצמו בזמן שהוא פורם את המכנסיים שלה ודוחף אותם למטה. היא צורחת מבעד לאצבעות השמנות שלו, הוא פורט על הכאב שלה ומדי פעם מנער אותה עם הגוף שלו שהכאב ימשיך לפעום ולהזין את הגוף שלה באנדרופינים וכאב, שיערפלו אותה.
היא מצמידה רגליים, דרך הערפול היא נלחמת, חסרת כל שליטה ולא מהסוג שהיא אוהבת, הדמעות חורצות חריצים בפניה, היא מנסה לשרוט, להכות, לנגוח אפילו, אבל כל נגיעה שלו בכתף המפורקת או שבורה שלה, היא לא יודעת מה משני אלו, קורע אותה בכאב..
הוא מותח וקורע את התחתונים שלה, הם צורבים לתוך העור שלה פסים אדומים, הוא לא הצליח לקרוע לגמרי אבל היא יודעת לאן זה הולך. היא יודע שהוא יצליח, אין לה שום כוונה להפסיק להלחם בו. היא מחפשת רגע שהוא לא יהיה בתשומת לב מלאה שהוא תוכל לתת מכה שתתן לה אפשרות בריחה. היא לא רוצה לשרוף את הכח שלה בתוך הבהלה שלה ולנסות לדחוף אותו. הוא כבד מדי.
בין הכאב והבהלה היא מנסה לא לשכוח לחשוב. איכשהו.
הוא מתרומם מעט ממנה ומתיישב על בטנה ואיזור חלציה, מרתק אותה מטה במשקל גופו, הוא מניחה למרפק שלה, הוא יודע שהיד הזו לא תתרומם כבר. הוא צודק. ביד אחד הוא מחזיק באמתה ובשניה פורם את עצמו לחופשי. היא מנצלת את ההזדמנות וצורחת כמו חיה, צורחת שריפה, כן, שריפה, אש. השיעור הזה שהיא למדה אז בבית ספר, אל תצעקי אונס, תצרחי שריפה.
הוא עוזב את הפרימה בחצי דרך וללא שום גינונים מיותרים מוריד לה אגרוף לצד פניה, על הרקות וארובת העין. היד שלו גדולה - הפנים שלה קטנות. היא גונחת בכאב ובזמן שהיא רואה כוכבים, הוא מסיים את שחרורו. בשביל הטעם הטוב, הוא מנחית עליה עוד אגרוף, משווה בין הצדדים ושולח את פניה לצד השני, בוכה וחנוקה, הפנים כבר מתחילות להאדים מיידית, הצד השני אפילו מתחיל להחבל. לחשוב היא כבר לא יכולה כל כך, לא כרגע.
הוא הופך אותה על בטנה, מושך את המכנסיים במורד היריכיים שלה ואת התחתונים הקרועים אחריהם.
הפנים שלה עכשיו קבורות בשמיכה המצחינה שלו, היד הפצועה שלה נמחצת מתחת לגופה. היא מנסה להרים את עצמה ולמשוך את היד החוצה, הכאב בלתי נסבל, מיבבת על זה שבבקשה, שיפסיק, היד, רק היד, היא מתחננת שיעזור. לא נלחמת. מנסה אולי לרצות אותו בקול מתחנחן, היד הבריאה שלה מתחפרת מתחת לגופה ודוחפת את הפצועה החוצה, שתהיה שטוחה על הבטן, מנסה לטפס הרחק ממנו, מושכת את השמיכה עם היד ומנסה להאחז במזרון.
הוא תופס את רגלה ומושך אותה שהוא צוחק, היא מביטה מעבר לכתפה ורואה כמה שהוא מגורה מזה, הבכי שלה מתגבר, היד שלו מוחצת את הראש שלה מטה, השמיכה יוצרת סוג של גאג, חונקת אותה ומשתיקה אותה בו זמנית. היא מרגישה אותו, מגשש בין לחיי ישבנה, מחפש איזה חור להכנס אליו, לא ניראה לה שזה משנה לו איזה. היא מתפתלת, מכווצת שרירים, מונעת את עצמה ממנו בכל צורה ולו הקטנה ביותר.
אז היא מרגישה את זה, האגרוף הגדול שלו נוחת בצד צלעותיה. הוא ימני. המכות מדויקות. נוחתות בצידי צלעות ימין שלה ולוקחות לה את האפשרות לנשום באופן עצמאי לכמה רגעים.
היא מפחדת לזוז, היא לוחמנית מאוד אבל לפעמים.. לפעמים שווה למזער נזקים... לשתף פעולה..
המחשבה הזו נוטשת אותה ברגע שהיא מרגישה את הקצה של הזין שלו מוצא את החור שבמצב אחר היה נוטף לנהרות על רגליה. רוח לחימה חדשה, מול כל הכאב, מול כל הפחד, היד שלו כבדה על ראשה, היא יודעת שאם היא תזוז שוב הוא יצטרך יד בשביל להכות אותה או לכוון את עצמו, בכל מקרה יהיה לה ראש או יד פנויים.
היא מתכווצת שוב, מתפתלת ומקמרת את הגב, מגביהה את הישבן מעלה רחוק ממנו, מכריחה אותו להתכוונן מחדש.
הפעם היא מוכנה, הגוף שלה בכוננות ספיגה ושהיד שלו עוזבת את היד שלה, היא שולחת יד אחורה עם פיתול של הגב ובתנועה קשתית פשוט חובטת בתנועה אחת ארוכה באף שלו. בדיוק איפה שהמדריך אז לימד אותה, מלמטה הכי כואב, הכי מהמם.
הוא נאנק לרגע, מאבד שיווי משקל מעליה והיא מסתובבת על צירה ומפעילה מאמץ אחרון, כוח מתפרץ, הוא חסר שיווי משקל לשניות זה חלון מאוד צר שהיא צריכה לפעול בו. הידיים שלו על פניו, עיניו דומעות, היא מתפתלת כמו תולעת לצאת מהכלא שבין רגליו, השניות הללו חשובות כל כך... אבל הוא מתאגרף.. הזמן שלה קצר יותר משחשבה והיד הארוכה שלו תופסת אותה מהגרון, גופו כמו הר שנופל עליה, מקפל אותה אל מול הקיר שבקצה המיטה, בוער וזועם, חונק ומחזיק אותה צמודה לפינה שזרזיף של דם מופיע בקצה נחירו.
עוד אגרוף, הפעם מכוון למרכז. היא לא רואה כלום אחרי שפרקי אצבעותיו פוגעים באפה, כלום.
היא רק מרגישה אותו תוחב את עצמו לתוכה בכח ופשוט מעניש אותה. דוחף ופורץ, קורע ולוקח, היא טועמת את הדם שלה, נלחמת על כל נשימה שטוחה, היא צופה בו לוקח אותה מהצד. כאילו והיא כבר לא בפנים, הכל ניראה כמו סרט, איך הוא בוטש בה, מדמם עליה. איך הפנים שלה נפוחות, חבולות וצבועות בצבעי סגול וכחול. איך הרגליים שלה צמודות, האגן שלה על הצד והגב שלה על המיטה, רפויה ומובסת.
היא לא יודעת כמה זמן זה ממשיך, זה מרגיש כמו שעות, הוא ממשיך להכות בה את תורתו, הצלעות שלה מפוצצות, הגוף הבהיר נצבע בכל צבעי הקשת, פצועה ושותתת דם.
.
..
...
היא מתעוררת במיטה. לוקחת נשימה עמוקה ופותחת עיניים לאט, הגוף שלה מכוסה בשכבה של זיעה, הלב שלה פועם בחוזק בתוך בית החזה שלה, לוקח לה כמה שניות להבין איפה היא בכלל. איך היא הגיע לפה?
היא נאנחת שהיא קמה מהמיטה, הגוף שלה כואב. למראה היא ניגשת מיידית.
היא מביטה בעינייה, היא דומעת.
הפנים שלה נקיות. היא מרימה את החולצה, אין כלום.
היא מסתכלת אחורה למיטתה הסתורה וחזרה למראה.
היא מעבירה יד חמימה על הכתף, הפנים, הכתף - הכל במקום, אין כלום.
היא מביטה לעצמה בעיניים.
העיניים שלה מראות שהיא עברה את כל זה.
הכאב העצום שם.
אולי זה קרה?
אולי היא חלמה?
או אולי החלום הזה הוא פשוט סיפור חייה.
