המסע לנצחון.

זונה מצולקת.

החוורתי. וואלה, צודק.

אני כבר לא יודעת איך להתנהג אחד מול אחד.

אני מאבדת את מי שאני בתוך אי הנעימות והצלקות שלי.

למה לעזאזל לוקח לי כל כך הרבה זמן להפתח?

אני יודעת למה. זה הכי מעצבן. 

מה שיותר מעצבן זה שבימינו אנו חיים בעידן של תרבות האינסטנט.

הכל צריך לקרות מהר.

איך מורידים את המתג ומעלים אותו בשתי נשימות רצופות?

אני ממש לא מבינה איפה איבדתי את זה.

איפה איבדתי את היכולת ליצור מגע. איפה איבדתי את החמימות האופיינית לי.

אולי החמימות הזו לא אופיינית לי בכלל?

אני רוצה את התמימות שלי חזרה.

את החוזק להאמין בתמימות הזו גם. 

אני מרגישה כאילו והעור שלי מורכב מעצבים חשופים. כל נגיעה מחרפנת אותי.

פעם רציתי לדעת איך זה להיות לבד. רציתי ללמוד להיות איתי.

היום אני מבינה שמעולם לא ידעתי לחיות, ובשיתוף בכלל.

אני מרגישה שיש לי בראש מן ידיים כאלו שתופסות אותי ומושכות אותי למעלה ובאותה נשימה, מטביעות אותי בתוך עצמי.

אני מצטערת אם שום דבר מזה לא נשמע הגיוני.

פגשתי השבוע במישהו שגרם לי להשבר ולחשוב באותה נשימה.

איבדתי שליטה על הלב שלי ולדקותיים הלב שלי דימם מולו דרך עיניי.

אין לי מושג איך זה קרה ורק שעמדתי מולו, ברגעים שהוא ניהל דיאלוג עם הליבה שלי, הבנתי כמה מצולקת אני.

בדרך הביתה הבנתי כמה חשוב שאעבוד על זה.

לפעמים נדמה לי שעד שאסיים לעבוד על כל הדברים שאני רוצה לשפר בעצמי בשביל להיות מושלמת,

אגיע לקץ חיי וארים ראש להבנה שלא היה לי ולא נותר מאחורי שום דבר בעל ערך אמיתי.