המסע לנצחון.

אל מול נורות הפחד המשכתי, מתעלמת מכל המנגנונים שלי והולכת עם הבטן.

קוראת את המילים, נותנת להם לחלחל. לוקחת את הזמן בנפרד לעשות סדר ברעש.

מבדילה בתחושות, מרסנת את הרגשות קצת אבל מעיזה לנדוד אל אופטימיות זהירה.

אחרי הזמן בנפרד והסדר, אני זוכרת.

הוא מגיח, איתן. מאיר את השממה ומחזיר את הקפיצה לצעד שלי.

הוא מכוון, עמוק. השפחה שבתוכי עולה אל פני השטח לרגעים. נושמת אוויר הרה.

תחושת השייכות הרדומה שלי זוקפת ראשה, מרחרחת באמוק.

אני סוטרת לה וגוערת בה להרגע.

היא סוטרת לי חזרה ואומרת לי שהגיע הזמן, הגיעה זמנה לזרוח.

אני מסתכלת במראה חצויה בדעתי.

נשימה. עוד נשימה. אני קוראת את החתימות על הגוף שלי. ממלמלת כתפילה.

לוקחת תרמיל, מקל, משאירה את הפחד כמה צעדים מאחורי.

הגיע הזמן שהוא ילך אחריי.