המסע לנצחון.

אני כבר כל כך לא רוצה להיות בעולם הזה יותר.

כל כך הייתי רוצה שזה יעלם ואני אוכל להסתפק בוניליות שניראת לי פשוט שמימית כרגע לעומת האופציה הנוכחית.
בעיקר כי באופציה הנוכחית אני יודעת שהדרך שלי תהיה אני ורק אני.

ניסיתי להיות "שולטת" בחיי. התחתנתי איתו אפילו.
התגרשתי בדיוק (גם) מהסיבה הזו . כי זו לא מי שאני.

חשבתי שאת אשמתי, בשלב מסויים. 
זאת אשמתי שאני לא מוצאת גבר שמתאים לי.
כי אני רצינית מדי, 
כי אני לא רצינית מדי, 
כי אני נותנת יותר מדי קרדיט, 
כי אני פוסלת על מראה שלא מתאים לי, 
כי אני מושכת אנשים שאני לא יכולה לקבל,
כי אני לא מתפשרת ולא מסכימה ללכת עם אנשים ששייכים לאחרות.
כי אני לא "זורמת",
כי אני זורמת...
כי אני אומרת מוקדם מדי שאני רוצה משהוא שלא סתמי ומטופש,
כי לא אמרתי מה אני רוצה מראש והוא "רק מחפש סקס" עכשיו. 

אני באמת כבר לא יודעת אם זה באמת אני או שאני פשוט לא מתאימה לקהל שקיים במקום שבו אני חיה. 
הבדידות מנקרת אבל קשה לי להתפשר על הדברים שניראים לי הבסיסיים ביותר כמו משיכה, התאמה, כימיה. 
אז כן, שוב אני נעלמת מהכלוב.
כי יש גבול לכמה שהראש שלי יכול להכיל, להתבשל מבפנים.

לא, אני לא כותבת כבר סיפורים נוטפי זימה.
למה? כי זה עוד משהו שמבריח אנשים, מסתבר. 

כל הזמן אני שומעת מה "לא" לעשות ומה "כן". 
לא זה ולא זה עוזר, בסופו של דבר כל מי שאני נתקלת בו מחפש איפה לטבול את הזין שלו ותו לא. לא שיש לי בעיה עם סקס, כן? אני בעד וכמה שיותר, אבל ראבאק, מי אתה בכלל שאתה חושב שאני פשוט אוץ ארוץ ואקפוץ על הזין שלך?
אני לא מכירה את הבן אדם ולו זה ניראה מוזר שאני לא נוטפת מזה שהוא אומר מילות מפתח בצ'אט ("תעשי מה שאומרים לך, חשבתי שאת סאבית." - אחרי פחות מ-24 שעות הכרות. איך אמרת שקוראים לך, תזכיר לי?) 

קיבינימט איתכם, יצורים משעממים ופשוטים. 
אנשים שלא מבינים שזה שאני סאבית לא אומר שאני חור פתוח לשימוש הציבור.
אנשים שלא מבינים שזה שאני מחפשת גבר דומיננטי לא אומר שמהמילה הראשונה אני אתמתח, אצדיע ואקפוץ מיד.
אנשים שלא מבינים שבשביל לפתוח רגליים של אישה, אתה צריך להסתכל לה בעיניים קודם.

גם לי מותר לכעוס.
ואני כועסת.

נמאס מאנשים שמתנהגים אלי כאילו ואני לא בת אדם.