אחת הסיבות שאני מחוברת למוסיקה כל כך הרבה ותמיד אפשר לדעת מה הלך הרוח שלי לפי מה שאני מאזינה לו, זה שאני תמיד יכולה למצוא את עצמי.
אני יכולה להכנס YouTube ולרשום מילת מפתח שמייצגת הלך רוח, תוך שיר או שניים אני לרוב מוצאת שיר שפוגע בול בנקודה ולו אני מאזינה, לומדת אותי עוד קצת. מתחברת.
אני מנותקת כבר תקופה ארוכה מדי.
בלי שמיים ובלי אדמה, בין לבין אני עפה, כנפיים רחבות, ארוכות, ששומרות אותי בין שמים לארץ.
מרחפת, לא נוגעת בעננים ולא משתרשת באדמה.
אני רוצה שורשים.
אני רוצה לעוף.
אני רוצה לגעת בעננים.
כמו ערימת מפתחות, כל מה שצריך בשביל לארגן את הכל זה לאגד אותם בטבעת חזקה ויציבה שתשמור אותם יחד לנצח.
כמו ספינה שצריכה עוגן.
כמו אוצר שצריך תיבה.
כמו.. כלבה שצריכה ליש.
כמו זונה שצריכה זין.
כמו אישה שצריכה גבר.
יש לי כל כך הרבה צבעים בתוכי, אולי יותר מדי בשביל שאוכל לצפות למצוא מישהו שיוכל להכיל אותי. אולי אני מצפה יותר מדי מאנשים שככל הניראה נועדו להתמודד עם פחות.
אולי.. אולי..
אולי אמצא פינה בלי אטימות, לא רגילה ומשעממת, לא חלק מהתבנית הקיימת...
פינה חזקה, שיכולה לעמוד בזה, שיכולה להחזיק בניין, גורד שחקים, ארמון.
או אולי פינה חזקה שיכולה פשוט לעמוד בי ואני בתמורה, אתן את כל כולי, עד טיפת הדם האחרונה.
לנוחיותכם.. אפילו עם מילים.
