המסע לנצחון.

יש לי אחת כזאת בפנים שנורא רוצה להיות במקום החמים והנעים לה.

אנחנו כל הזמן רבות.

היא רוצה, נוהמת ומבעבעת.

אני עוצרת, מסבירה לה בהגיון צרוף למה היא צריכה להשאר בפנים עכשיו.

היא רעבה, מגרדת עם הציפורניים את שאריות הכח שיש בי,

מחוררת את הקיר בזמן שאני מטייחת אותו מהצד השני וצועקת לה שתסתום כבר.

היא אכלה כל כך טוב, כל כך הרבה זמן שפתאום הרעב מחזק אותה,

אבל בזמן שהיא אכלה, הלב שלי נבל, אז עכשיו אנחנו נלחמות.

אני אומרת "לא" והיא צורחת מבפנים בזמן שהאגרופים שלה מכים בקירות נשמתי, 

פוצעת אותי. 

היא זועקת כל כך חזק שהעיניים שלי דומעות מכאבה ואני מפחדת להשבר. 

היא לא מבינה שזה לטובתה. היא לא מבינה שזה הכל למענה.

אני נעה בין הרצון לנזול לברכיי ולתת לה להתפלל לבין הרצון העז שלי לגונן עלינו. 

יש לי אישה קטנה בלב... והיא עושה בי מנגינות.